העבודה המאורגנת על ציר הזמן ההיסטורי

העבודה המאורגנת על ציר הזמן ההיסטורי.pdf

Download PDF • 1.51MB

מאמר זה עוסק בתהליכי השינוי וההמשכיות במדיניות העבודה המאורגנת בישראל מאז הקמת ההסתדרות בשנת 1920 ועד היום. נתחקה על ציר הזמן אחר התהוותו של ההסדר המוסדי בתחום שנקבע באופן פורמלי במסגרת "חוק הסכמים קיבוציים" בשנת 1957, נעמוד על הסיבות ליציבותו הממושכת והיעדרן של יוזמות התארגנות מלמטה לאורך תקופה בת למעלה מארבעה עשורים, ונסביר את הגורמים והתהליכים שהובילו בשנות האלפיים לשינויים המוסדיים משמעותיים בתחום ולהופעתו של גל התארגנויות עובדים יזומות מלמטה, תוך ניתוח מעמיק ושיטתי המתבסס על כלים מתחום המדיניות הציבורית.

הניתוח יעבור דרך שישה צמתים מרכזיים. הראשון, בשנת 1920, עם הקמת ההסתדרות, שאיגדה תחת קורת גג אחת את מרבית המפלגות והאיגודים ביישוב. השני, בשנת 1957, עם חקיקת חוק הסכמים קיבוציים, שעיגן בחוק את חופש ההתארגנות וסימן תקופה של יציבות בהסדר המוסדי הקיים, בנורמות ובדפוסי הפעולה הנוגעים להתארגנויות עובדים, שהתבססו על יוזמות ארגוניות של ההסתדרות "מלמעלה למטה" (Nissim & De Vries, 2017). השלישי, בשנת 1984, עם גיבוש תכנית הייצוב, שסימנה את המעבר מעידן "המדינה המתפתחת" ל"עידן הניאו־ליברלי" (דישון, 2014), והובילה ללחצים גוברים מצד הממשלה והמעסיקים כנגד העבודה המאורגנת. הרביעי, בשנת 1995, עם ניתוקה של ההסתדרות מקופת חולים כללית בשיאו של תהליך דעיכת האיגוד המקצועי בישראל והתפרקותה בתקופה זו משני מוקדי כוח עיקריים נוספים – קרנות הפנסיה ההסתדרותיות וחברת העובדים. החמישי, בשנת 2007, עם הופעת ארגון "כוח לעובדים" והשרשת דפוסים ונורמות חדשים במדיניות העבודה המאורגנת, שהובילו לראשונה להתארגנויות עובדים בשוק המשני ולתחרות בין ארגוני עובדים. השישי, בשנת 2009, עם קביעת תיקוני החקיקה בחוק הסכמים קיבוציים בתחום התארגנויות עובדים, שהובילו לגל של התארגנויות חדשות. השביעי, בשנת 2013, עם פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, המוכרת כ"פסק דין פלאפון", שהמגדיר מחדש את הכללים הנוגעים להתארגנות עובדים.

נתיב ההתפתחות של ההסדר המוסדי עובר דרך תמורות היסטוריות, שינויים גיאו־פוליטיים משמעותיים, קריסת תפיסות כלכליות־חברתיות והולדתן של חדשות, הופעתם של משברים גלובליים, מלחמות, מפלות כלכליות, חילופי שלטון ושינויים פנים מדינתיים. מעורבים בו לאורך הדרך שחקנים רבים שכוחם משתנה לאורך ציר הזמן ההיסטורי, וכך גם האינטראקציות ביניהם והאסטרטגיות הננקטות.

נקודת ההתחלה: התארגנויות זעירות, הקמת ההסתדרות 1920

ניסיונות ראשונים של התארגנות פועלים נראו בארץ־ישראל כבר בשלהי התקופה העות'מנית עם התארגנות בעלי המלאכה, שפעלו לבסס את התארגנותם במסגרת מקצועית ארצית (דרורי, 1985). התארגנויות פועלים נוספות בתקופת העלייה הראשונה פרצו בעת ייסוד המושבות הראשונות, אלו כללו שביתות, ובהן השביתה ביקב בראשון לציון (שוהם, 2012). התארגנויות של פועלים חקלאיים בחוות חקלאיות ובמושבות הובילו להקמת שני ארגונים אזוריים האחד באזור יהודה והשני בגליל (מרגלית, 2009). בני עליות אלו, העליות השנייה והשלישית, כפי שמציין שוהם (2012), היו "אידיאולוגיים שעלו ממניעים לאומיים וגילו נטייה לרדיקליות פוליטית, אשר הצמיחו את המנהיגות של תנועת העבודה לשנים הבאות." בשנת 1920 הובילה הפעילות הפוליטית להקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י (להלן: "ההסתדרות", ואחרי 1995: ההסתדרות החדשה), במטרה לארגן את הפעילות הכלכלית בחברה היהודית שלפני הקמת המדינה (Moskovich, 2016), ולשמש מסגרת לכלל הפועלים והעובדים בארץ־ישראל (שפירא, 2019; גרינברג וגורני, 1997). העולים הצעירים יצרו חברה הנשענת על אידיאולוגיה סוציאליסטית ועל ההסתדרות שהייתה בעלת עוצמה כלכלית ופוליטית (Cohen & Baruch, 2010). את עוצמתה הרבה קנתה ההסתדרות כשהניחה בשנות ה־20 וה־30 את התשתית להקמת "המדינה שבדרך".

מלבד פעילותה כאיגוד מקצועי היא עסקה בהקמת מפעלים כלכליים והקימה את המוסדות החשובים בכל תחומי החיים ביישוב (Gal & Bargal, 2009). היא החזיקה בבעלותה במשק הסתדרותי גדול ממדים שהיוו כ־25 אחוז מכלל המשק הלאומי, שכלל מפעלים וקואופרטיבים עירוניים שפעלו תחת חברת העובדים (צבאג, 1995; מאור, 2012). גם בעליות הרביעית והחמישית באמצע שנות ה־30, שהביאו עימן הון פרטי וכוח עבודה מקצועי, לא הורגשה התנגדות לפעולות הגיוס הגורפות מלמעלה (שמיר, 2000). בשנות ה־40 מספר הולך וגובר של הסכמים קיבוציים נחתמו מרצון בין ההסתדרות למעסיקים במגזר היהודי (Gal & Bargal, 2009). נשאלת השאלה כיצד התקיים בתקופת המנדט גיוס כה רחב היקף של חברים להסתדרות ללא כל התנגדות ממשית מצד אנשי ההון שהיו בעלי כוח כלכלי רב? שמיר (2000) טוען כי המעמד הבינוני הלא מאורגן שלא נסמך על ההסתדרות קיבל את ההגמוניה הפועלית ככוח הארגוני שקידם את האינטרסים הלאומיים, ומנגד זו נמנעה מקריאת תיגר על הבעלות הפרטית. כך, מיום הקמתה מיוחס להסתדרות תפקיד משמעותי בקביעת תנאי העסקה במשק (Harpaz & Meshoulam, 2010).

עם קום המדינה נותרו רוב תחומי פעולתה של ההסתדרות בידה (בונה, 2016). היא החזיקה בבעלותה במשק הסתדרותי גדול ממדים שהיוו כ־25 אחוז מכלל המשק הלאומי וכלל מפעלים וקואופרטיבים עירוניים שפעלו תחת חברת העובדים (צבאג, 1995; מאור, 2012). הונם העצמי של המפעלים ההסתדרותיים היה רב ומלבד כוחם הכלכלי ההסתדרות העסיקה באמצעותם עשרות אלפי עובדים (דרוקר, 1964). בשונה ממרבית ארגוני העובדים בעולם, ההסתדרות תפקדה בעת ובעונה אחת הן כאיגוד המקצועי של העובדים והן כמעסיק בכל המפעלים והמוסדות הסתדרותיים שבבעלותה. במסגרת הברית ההדוקה שנרקמה בינה ובין מפלגות השלטון מפא"י, תפסו בכירי ההסתדרות עמדות מפתח במוסדות השלטון ואילו המנגנון ההסתדרותי פעל לגיוס חברים חדשים למפלגת מפא"י והעמיק את תלותה בהסתדרות (Moskovich, 2015). בהתאם לכך, מערכת יחסי העבודה התנהלה כמערכת קורפורטיסטית, באמצעותה ביקשה ההסתדרות לקבוע את תנאי השכר והעסקה של העובדים במגזרים שבניהול המדינה ובמגזר ההסתדרותי באמצעות הסדרי משא ומתן (Gal & Bargal, 2009).

השנים הבאות לאחר קום המדינה התאפיינו במרכזיותה של הממשלה בבעלות ובניהול של חברות התשתיות הגדולות ובדחיפתה לשוק מרוכז מאוד תוך דחיית התעשייה הפרטית (Cohen & Baruch, 2010). בנוסף, שנים אלו התאפיינו בעירוב תחומי אחריות בין הנהגת מפא"י, מפלגת השלטון, ובין ההסתדרות (קוסנקו, 2007). זהות האינטרסים ביניהן, האידיאולוגיה הסוציאליסטית המשותפת להן ועמדות המפתח שתפסו בכיריה במוסדות השלטון ובממשלה, הקנו להסתדרות מעמד של שותפה טבעית בקביעת המדיניות החברתית־כלכלית, בייזום של חקיקה חברתית, ובניהול משא ומתן על הסדרים קיבוציים (Moskovich, 2015). למעשה, מאז הקמתה נטלה ההסתדרות תפקיד מרכזי בקביעת נורמות ותנאי העסקה ובביצועם (Harpaz & Meshoulam, 2010). זיקתה הפוליטית למפלגת השלטון מפא"י הייתה הדוקה וכך גם הברית הפוליטית ששררה ביניהן (Gal & Bargal, 2009). מגמה זו של שיתוף פעולה הדוק בין המדינה, ההסתדרות והמעסיקים, אפיינה באותן שנים את מערכת יחסי העבודה במרבית מדינות המערב והתבטאו בעליה בשיעור החברות באיגודים המקצועיים ובהתחזקותם (סיטבון, 2003). בשלושת העשורים הבאים עד שנות ה־80 הייתה ההסתדרות לגוף החזק והדומיננטי במדינה (מרגלית, 2019).

מצד אחד מפא"י הייתה תלויה במשאביה ובחבריה של ההסתדרות לגיוס מצביעים למפלגה והתחייבה לתעסוקה מלאה ולביטחון תעסוקתי לעובדים (Kristal, 2018); ומהצד השני ההסתדרות, שבכיריה תפסו עמדות מפתח במוסדות השלטון, הייתה זקוקה לעזרת הממשלה בשמירה על פעילותה הכלכלית והתחייבה להגביל את דרישות העובדים ולהגיע להבנות עם המדינה והמעסיקים בהסכמים קיבוציים (Moskovich, 2015; Shalev, 1992). מערכת ריכוזית זו כללה הן הסכמה שבשתיקה ביניהן לשקט תעשייתי בעבודה תמורת תעסוקה מלאה, והן הסכמה בין הממשלה למעסיקים להסכמי שכר תמורת סבסוד ממשלתי למעסיקים במגזר הפרטי (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000). כדי לשמר ברית זו הוטלו בחוק חסמים חמורים על איגודים חדשים מחוץ להסתדרות (Cohen, Haberfeld, Kristal & Mundlak, 2007). בתנאים אלה, גם המעסיקים נמנעו מערעור על סמכותם וכוחם של ועדי העובדים והמשא ומתן הקיבוצי, שקיומם היו עבורם מובן מאליו (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000; Davidov, 2009); וכך גם המחוקק נמנע מפגיעה בברית הדוקה זו, תוך התמקדות משפט העבודה במשא ומתן הקיבוצי ובהסדרת מערכת יחסי העבודה הקורפורטיסטית שהייתה נהוגה לאורך עשורים אלה (Mundlak, 2010)

הסדר מוסדי חדש לחופש ההתארגנות: חוק הסכמים קיבוציים 1957

זכות ההתארגנות של עובדים עוגנה בחוק הישראלי בשנת 1957 באמצעות "חוק הסכמים קיבוציים" (בן ישראל, 2003). זכות זו היא הדרך של קבוצת עובדים להתלכד באיגוד מקצועי, לנהל משא ומתן על שכרם ותנאי עבודתם באופן קולקטיבי ולהפעיל את הכוח ולשבות (Mundlak, 2016; Davidov, 2009). מטרתו של החוק היא לעגן את זכות ההתארגנות (שטאובר, 2018), וכן להתוות כללי משחק המסדירים את המיקוח הקיבוצי בין העובדים והמעסיקים, את מהותו של ההסכם הקיבוצי ואת צורותיו האפשריות השונות. לצד הזכות למשא ומתן קיבוצי כולל חופש ההתארגנות גם את זכות השביתה (Alon-Shenker & Davidov, 2016). בהקשר זה נחקק יחד עם "חוק הסכמים קיבוציים" "חוק יישוב סכסוכי עבודה" שנועד לתווך בין הצדדים בעת עימות ביניהם באמצעות דיני בוררות וגישור (Ben-Israel & Mironi, 1988). זכויות אלו – זכות ההתארגנות, הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי והזכות לשבות, שהוכרו בפסיקה הישראלית כזכויות יסוד, משלימות זו את זו, הכרחיות לאיזון מערך הכוחות במערכת יחסי העבודה ובלעדיהן חופש ההתארגנות הופך חלול וחסר משמעות (Davidov, 2009). חקיקתם של דיני עבודה מקומיים אלה, אשררה הלכה למעשה בישראל את זכות ההתארגנות האוניברסלית שעוגנה באמנות של ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) מהשנים 1948 ו־1949 (ליפשיץ', 2020).

ההצדקה לחקיקת החוק נובעת מפערי הכוחות המשמעותיים הקיימים בין העובדים למעסיקים ומטרתו להעניק לעובדים את האפשרות להתאגד דרך איגוד עובדים ולהתמקח באופן קולקטיבי על מנת להגן על האינטרסים שלהם (Alon-Shenker & Davidov, 2016). בין היתר החוק קובע כי האיגוד המקצועי חייב לזכות בתמיכת שליש לפחות מהעובדים כרף המינימלי הנדרש ליציגות, ובלעדיו המשא ומתן לא יכול להתקיים (Mundlak, 2016). למעט תנאי הכרחי זה החוק המקורי נמנע מלהרחיב בהוראות הנוגעות לשלב ההתארגנות והתמקד בהסדרת מודל הייצוג הקיבוצי ההיררכי והריכוזי "מלמעלה למטה" (עשת, 2016). ההסבר לכך נעוץ בעובדה שהחוק נחקק בעידן שבו מרבית ציבור העובדים ממילא היה מאורגן וגיוסם של חברים חדשים בתקופה של כלכלת שוק מתואמת והגמוניה הסתדרותית לא היווה אתגר שהיה כרוך ביוזמה כלשהי מצד העובדים. אלא שבמבחן השנים החקיקה התבררה כצרה בהיקפה, חסרת הגנות רבות ומוגבלת ביכולתה לספק מענה לכלל הבעיות שהתעוררו בהתארגנויות ראשוניות יזומות "מלמטה למעלה". ליפשיץ' (2022) שבחן את הפרוטוקולים של הדיונים שקדמו לחקיקה מציין למשל כי הדיון על הסף הדרוש להכרה בארגון עובדים כארגון יציג היה שולי לחלוטין (ליפשיץ', 2020).

בנוסף, החוק היה חסר הגנות והקלות שיגבילו את יכולתו של המעסיק למנוע התארגנות ראשונית, למרות מורכבותו ויחסי הכוחות הלא מאוזנים בין המעסיק לעובדים, ולא הכתיב כללי התנהלות בין העובדים למעסיק ובין העובדים לבין עצמם. בהקשר זה טוענים שנקר ודוידוב (2016) כי רמת ההגנה המינימלית בחקיקה נובעת מקשיים באכיפת החוק וכי "פתרונות חקיקה הם מוגבלים ונוטים להיות אוניברסליים וחסרי רגישות לנסיבות מיוחדות, שכן המחוקק אינו יכול להתאים את הפתרונות לכל מצב (Alon-Shenker & Davidov, 2016). חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שנחקק בשנת 1992 ומעגן מספר זכויות אדם וחירויות, אף הוא אינו כולל התייחסות מפורשת לחופש ההתאגדות וזכות השביתה, והקשר ביניהם נתמך בעיקר בפסיקה המשפטית, כאשר המערכת המשפטית פיתחה הלכות המקבעות בבירור את זכות ההתארגנות (ליפשיץ', 2020). יחד עם זאת, דוידוב (2009) מבהיר כי אין ספק לגבי מעמדן של זכויות אלו כ"זכות בסיסית", אף שלפעמים גם בתי המשפט נוטים לתאר אותה, אולי בטעות, כחוקתית (Davidov, 2009).

שני חוקים אלה, חוק הסכמים קיבוציים וחוק יישוב סכסוכי עבודה, ביצרו את מעמדה של ההסתדרות כשותפה למערכת יחסי העבודה עם הממשלה. כעשור לאחר מכן, בסיכומו של עשור סוער וגדוש בסכסוכי עבודה, שביתות פראיות ומשבר אמון ביחסי עבודה בישראל, הוקם בית הדין לעבודה, אז טבע יגאל אלון את הביטוי "שפיטה במקום שביתה" (גלין, 1978). הקמתו הייתה יוזמה משותפת של המדינה וההסתדרות במטרה לטפל בשביתות פראיות שפרצו ללא אישור ההסתדרות על ידי "החלפת השביתה בשיקול דעת" (Svirski, 2010). מאז ועד היום הכללים המקוריים הנוגעים להתארגנות פורשו בפסיקה על ידי בתי הדין לעבודה (Mundlak, 2020). למרות הערפול החוקתי וכלליו הפורמליים המצומצמים שמר ההסדר המוסדי על יציבות לאורך למעלה מארבעה עשורים עד תחילת שנות האלפיים, שבמהלכם נרשמו חמישה שינויים מינוריים בלבד בחוק הסכמים קיבוציים – כולם נגעו להיבטים של צווי הרחבה והוראות שעה. בשנת 2001 נרשם שינוי משמעותי יותר בחוק (תיקון 6), לפיו הוסדרו בסעיפים 33ח' עד 33טז' כללים מפורשים יותר שתפקידם לספק הגנה רחבה יותר לזכות ההתארגנות (וירט־ליבנה, 2021).

הכללים שנקבעו: זכות לפעילות או לחברות בוועד עובדים או בארגון עובדים, איסור מניעת כניסה של נציג של ארגון עובדים למקום העבודה שבו מועסק העובד, איסור פגיעה בעובד בעניין חברות או פעילות בוועד עובדים או בארגון עובדים, וכן סעדים שמעניק החוק במקרים של הפרת הכללים שנקבעו. מצב זה תאם את הצורך שמצא באותה עת ארגון העבודה הבינלאומי לעדכן את האמנה הבינלאומית ולאשר מחדש בשנת 1998 את החופש של התאגדות כאחת מארבע הזכויות האוניברסאליות של עובדים (Milman-Sivan, 2009). בשנת 2009 נקבעו שני תיקונים נוספים בחוק הסכמים קיבוצי (תיקון 9), הנוגעים לראשונה באופן מפורש להתארגנות ראשונית במקום העבודה. האחד, תיקון בסעיף 33ח1 לחוק הקובע כי על המעסיק חלה חובת ניהול משא ומתן עם ארגון העובדים היציג של העובדים שמתארגנים בפעם הראשונה במקום העבודה; השני, תיקון בסעיף 33יד לחוק העיקרי, הקובע הטלת סנקציה פלילית בדמות קנס כספי על המעסיק שעבר על הוראות החוק (וירט־ליבנה, 2021).

יציבותו של ההסדר המוסדי בעידן המדינה המתפתחת: 1977-1957

הדומיננטיות של ההסתדרות בשוק העבודה הייתה מלאה. היא עצמה הייתה המעסיק השני בגודלו בישראל, על כן, עובדים רבים הצטרפו כחברים להסתדרות כאמצעי להשגת תעסוקה במפעלים ההסתדרותיים שבבעלותה (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000). מקומה כמעסיק גדול העצים מצד אחד את כוחה, אך מצד שני בלם את דרישותיה מהממשלה, שכן היא עצמה שקלה את השלכותיהן על תביעותיהם של העובדים כלפיה (Harpaz & Meshoulam, 2010). ההסתדרות שאפה לא רק לגייס ולייצג עובדים, אלא גם להשתמש באיגודי העובדים כדי לשלוט בשוק העבודה (Nissim & De Vries, 2017). שליטה זו על ידי פעולות גיוס "מלמעלה" הושגו כמעט בכפייה. ההסתדרות הפעילה לחץ כלכלי כבד על מפעלים בלתי מאורגנים בכך שהגבילה את ההשתתפות במכרזים של מוסדות הממשלה ואף מנעה ממוסדותיה וממפעלי המשק ההסתדרותי לקיים עימם קשרים (דבר, 7.5.98, עמ' 6; דבר, 25.12.66, עמ' 3). במציאות זו נאלצו מפעלים רבים להצטרף להסתדרות מבלי שהעובדים היו כלל צד בהחלטה. פעולות הגיוס להגדלת שיעור החברות בארגון כללו פנייה לאוכלוסיות חדשות, בהם עולים חדשים שגויסו במרכזי הקליטה עוד בטרם כניסתם לשוק העבודה (דבר, 8.12.1971, עמ' 5), בני נוער מבתי הספר המקצועיים והחקלאיים שזכו למסלולי הכשרה מקצועית, ומיעוטים מקרב המגזר הערבי והדרוזי שהצטרפו כחברים מלאים לאיגודים המקצועיים ולמועצות הפועלים אחרי שנים רבות שמעמדם באיגוד לא הוסדר (אוסצקי־לזר, 2000).

בשנים אלו זכות ההתארגנות לא עמדה למבחן ממשי, שכן פעולות הגיוס התבססו על מודל הייצוג הקיבוצי, שהתאפיין בהסדרת תנאי העבודה והשכר "מלמעלה למטה" והחלתם באמצעות הסכמים קיבוציים כלליים וצווי הרחבה על מרבית כוח העבודה הישראלי ברמה הלאומית או ברמה הענפית (Svirski, 2010). ההסתדרות שמשה כארגון העובדים היציג במרבית החברות הממשלתיות והסדירה את תנאי העסקתם ושכרם של העובדים במגזרים שבניהול המדינה ובמגזר ההסתדרותי באמצעות הסכמים קיבוציים (Adler & Avgar, 2003; Gal & Bargal, 2009). כך נוצרה כלכלת שוק מתואמת על ידי הסדרים מוסדיים, לפיה השכר לא נקבע על פי כוחות השוק, אלא בהשפעת איגודי עובדים והמדינה (Kristal, 2016). זו נתנה דגש לקביעת ההסדרים במסגרת הסכמים קיבוציים כלליים על פני מהלכי חקיקה (Cohen, Haberfeld, Kristal & Mundlak, 2007). הסכמים קיבוציים ענפיים הורחבו גם למגזר הבלתי מאוגד (סיטבון, 2003). הם חלו על כל העובדים הכלולים בהסכם ללא קשר לסטטוס החברות שלהם, וכן על מעסיקים שלא היו צדדים להסכם, זאת מתוקף הסכמים ענפיים וצווי ההרחבה – פעולה זו מרחיבה את תחולתו הארצית של ההסכם הקיבוצי לכל ענפי המשק (Lurie, 2013; Ben-Israel & Mironi, 1988). מסורת זו של הסכמים קיבוציים הפכה לדרך חיים שאיש לא ניסה לערער עליה" (כהן, ראיון 5.6.2017).

עד שנות ה־80 ההסתדרות הייתה מונופול בייצוג עובדים (Gal & Bargal, 2009). מרבית העובדים השכירים בארץ היו מוגנים על ידי איגודי עובדים ללא קשר למעמדם באיגוד וכמעט כל מקבלי השכר היו המכוסים בהסכמים קיבוציים (Haberfeld, 1995). יתר על כן, תלותם של רוב אזרחי המדינה בהסתדרות לשם קבלת שירותי ביטוח בריאות הובילה לגידול בשיעור החברות בהסתדרות (Svirski, 2010). למעשה, המדינה האצילה את מתן הטיפול הרפואי והפנסיה על ההסתדרות ובכך פעלה קופת החולים כמכשיר לעידוד החברות בהסתדרות (Mundlak, G., Saporta, I., Haberfeld, Y., & Cohen, Y., 2013; רדאי, 2003; הברפלד, 1995). בתנאים אלה, החברות בהסתדרות לא הייתה שמורה רק לעובדים, אלא פתוחה גם למנהלים, לעקרות בית ולמובטלים (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000). רמת הכיסוי הקיבוצי הייתה גבוהה ועמדה על כ־80 אחוז מכוח העבודה (Mundlak, Saporta, Haberfeld & Cohen, 2013).

הגידול בשיעור החברות בארגון לא נבע מתוך מוטיבציה אידיאולוגית והזדהות רעיונית של העובדים שהצטרפו, שכן רבים מהם לא הכירו את יסודותיה האידיאולוגיים של ההסתדרות, שסבלה מניכור הולך וגובר וממאבקי עובדים שפרצו במפעלים ההסתדרותיים (גרינברג וגורני, 1997). מונדלק (2016) מציין כי לאור העובדה שבארץ הונהגה "מערכת גנט" עד שנת 1995, שהתבססה על האצלת תפקידים כלכליים־חברתיים על האיגודים וניהול משא ומתן מרכזי, האיגודים לא נדרשו להשקיע מאמץ אינטנסיבי בארגון חברים חדשים, שכן העובדים קיבלו את ההטבות של הסכם קיבוצי ללא קשר לחברותם בארגון (Mundlak, 2016). על כן, למרות האפשרות החוקית, נותרה זכות ההתארגנות כלי כמעט ללא שימוש (Svirski, 2010). להסתדרות לא היה את הידע ולא את הניסיון בארגון עובדים "מלמטה למעלה", מה גם שהיא אף לא התעניינה בכך (Preminger, 2018; Svirski, 2010).

כך, במשך למעלה מארבעה עשורים – מאז חקיקת חוק הסכמים קיבוציים בשנת 1957 ועד תחילת שנות האלפיים, שמר ההסדר המוסדי על יציבות ולא חל שינוי כלשהו לא בנורמות ובדפוסים הנוגעים להתארגנויות עובדים ולא בכללים הפורמליים, מלבד שינויים מינוריים שנקבעו בחוק הסכמים קיבוציים הקשורים לצווי הרחבה. קתלין תלן וג'יימס מהוני (2010), שמחקרם משמש עבודה מרכזית בתחום של שינויים מוסדיים, מצביעים על אי בהירות מוסדית כבעיה של ציות, ורואים בה משתנה בעל חשיבות רבה לניתוח יציבות ושינוי של מוסדות. הם טוענים כי שחקנים בעלי תחומי עניין שונים יתחרו על הסדקים שעמימות זו יוצרת ומדגישים כי שינוי מצטבר יופיע בדיוק בפערים בין הכלל המוסדי לפרשנות או בין הכלל לאכיפה שלו (Mahoney & Thelen, 2010). גם אדם שיינגייט (2005) טוען כי כללים מעורפלים שאינם חד משמעיים ונתונים לפרשנות הם עצמם מושא להתכתשות פוליטית, לוויכוחים ולמחלוקות, והעמימות שהם מייצרים מספקים פתח קריטי לסוכני שינוי אינדיבידואליים המנצלים את כוחם לשנות את הכללים (Sheingate, 2005).

בהתאם לטענה תיאורטית זו ניתן היה לצפות לחוסר יציבות מוסדית בחקיקה המעגנת את חופש ההתארגנות מהיום שנחקקה, למחלוקות ולקונפליקטים על רקע התארגנויות עובדים עד כדי התערערות הכללים שנקבעו בחוק הסכמים קיבוציים ושינוי מוסדי משמעותי, אלא שהלכה למעשה תרחיש זה לא התקיים במשך ארבעה וחצי עשורים וההסדר המוסדי הפורמלי שמר על יציבותו. נשאלת השאלה מדוע נחקק החוק המקורי באופן שהותיר את הכללים הנוגעים לחופש ההתארגנות מעורפלים ונתונים לפרשנות? נגזרת מכך שאלה נוספת, מהותית יותר, שעשויה ללמד על המשכיותו ויציבותו של ההסדר המוסדי הפורמלי – כיצד על אף עמימותו שרד החוק ללא שינוי מהותי לאורך עשורים רבים כל כך? מהם הכוחות שהניעו את הישרדותו? כיצד המשיך לשרוד בתקופה של תמורות משמעותיות בכלכלה הפוליטית ובמערכת יחסי העבודה בישראל? בתת סעיף זה נמקד שאלות אלו בשני העשורים הראשונים לקיומו של חוק הסכמים קיבוציים (1977-1957) ונחדד אותן כשנשאל כיצד על אף היותו של החוק צר ולא בהיר הלך ונסק בעשורים אלה שיעור הכיסוי הקיבוצי של העובדים בישראל לרמות כה גבוהות?

נצביע על ארבע סיבות עיקריות ליציבותו של ההסדר המוסדי הפורמלי בתחום התארגנויות עובדים לאורך תקופה ארוכה. הראשונה, הימנעות המחוקק מפגיעה בברית ההדוקה שהתקיימה בין ארגוני העובדים והמעסיקים תוך התמקדות משפט העבודה במשא ומתן הקיבוצי בהסדרת מערכת יחסי העבודה הקורפורטיסטית שהייתה נהוגה לאורך עשורים אלה (Mundlak, 2010). השנייה, הימנעות המעסיקים מהתנגדות להתאגדות, לפחות לא באופן אקטיבי (Davidov, 2009). ובכלל זה, הימנעותם מערעור על סמכותם וכוחם של ועדי העובדים והמשא ומתן הקיבוצי, שקיומם היו עבורם מובן מאליו (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000). אם עד שנות ה־70 התנהל המשא ומתן הקיבוצי בעיקר בין ההסתדרות לאירגוני המעסיקים, הרי שהמפנה הגיע בעסקת החבילה בשנת 1970, אז לראשונה שותפה הממשלה באופן אקטיבי ולראשונה יוצגו ארגוני העובדים על ידי ארגון גג אחד – לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, ובכך מוסדה דרך חדשה משותפת לקבלת החלטות במערכת יחסי העבודה (גלן ווינאי, 1971), שהפחיתה התערערות בהסדרים המוסדיים קיימים. מערכת ריכוזית זו כללה הן הסכמה שבשתיקה בין הממשלה להסתדרות לשקט תעשייתי בעבודה תמורת תעסוקה מלאה, והן הסכמה בין הממשלה למעסיקים להסכמי שכר תמורת סבסוד ממשלתי למעסיקים במגזר הפרטי (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000). כמו כן, על מנת להבטיח רמת ריכוזיות גבוהה הוטלו בחוק חסמים חמורים על איגודים חדשים מחוץ להסתדרות (Cohen, Haberfeld, Kristal & Mundlak, 2007).

הסיבה השלישית, הברית הפוליטית ששררה בין שני השחקנים המרכזיים בזירה – מפלגת השלטון (מפא"י) וההסתדרות (Gal & Bargal, 2009). שתיהן היו קשורות קשר חזק:  מפא"י הייתה תלויה במשאביה ובחבריה של ההסתדרות לגיוס מצביעים למפלגה ועל כן דאגה לאינטרסים שלה, וההסתדרות הייתה זקוקה לעזרת הממשלה כדי לשמירה על פעילותה (Moskovich, 2015). לפי מזרחי (2018) כלכלות מתואמות מאופיינות באמון רב בין השחקנים השונים, לכן הצורך ברגולציה ממשלתית שתכפה את התיאום ביניהם מועט ובפועל מתקיימים מנגנוני תיאום ספונטניים ובלתי פורמליים (מזרחי, 2018). טענה זו עולה בקנה אחד עם זו של מהוני ותלן (2010), לפיה מוסדות מלווים תמיד בהנחות מרומזות ובהבנות משותפות הנחוצות כדי שהכללים יהיו רלוונטיים (Mahoney & Thelen, 2010). הבנות אלו ששררו בין שני השחקנים החזקים שהוזכרו עשויות להסביר את יציבותו של ההסדר המוסדי ואת המשכיותו על אף עמימותו בנוגע לכללים החלים בהתארגנות ראשונית של עובדים בלתי מאוגדים.

למעשה, קשריהן ההדוקים של הממשלה וההסתדרות הספיקו כדי שזו תנהג באחריות כלפי בעיותיה של זו – האליטות של האיגודים המקצועיים התחייבו לתאם ולהגביל את דרישות העובדים ולהגיע להבנות עם המדינה והמעסיקים בהסכמים קיבוציים (Shalev, 1992), והממשלה מצדה מחויבת לתעסוקה מלאה ולביטחון תעסוקתי (Kristal, 2018). בין היתר, זכות ההתארגנות התקבלה על הצדדים כמוסכמה שאינה נתונה לפרשנות ושאינה צפויה להוליד מחלוקות מהותיות. הסיבה הרביעית נעוצה בעובדה שההסתדרות עצמה הייתה המעסיק השני בגודלו בישראל, דבר שבלם את דרישותיה והבטיח יציבות, שכן היא עצמה שקלה את השלכות דרישותיה מהמדינה על אלו שידרשו עובדיה (Harpaz & Meshoulam, 2010). לא פלא כי בעשורים אלה, שהיו גדושים במאבקי עובדים, מצאה עצמה ההסתדרות באותו צד של המתרס עם הממשלה בריסון תביעות העובדים, לעיתים קרובות על חשבון האינטרסים של ציבור העובדים שעמדו מקופחים מנגד. בכך שאפה ההסתדרות לא רק לארגן ולייצג עובדים, אלא גם להשתמש באיגודי העובדים שנוצרו כדי לשלוט בשוק העבודה (Nissim & De Vries, 2017).

הסיבה החמישית והמרכזית ליציבות המוסדית הייתה מודל הייצוג הקיבוצי, שהתאפיין בכפיית תנאי העבודה והשכר "מלמעלה למטה" והחלתם באמצעות הסכמים קיבוציים כלליים וצווי הרחבה על כל כוח העבודה הישראלי ברמה הלאומית או ברמה הענפית, כך שהלכה למעשה חופש ההתארגנות לא היה רלוונטי (Svirski, 2010). בתנאים אלה, הרוב המכריע של העובדים השתייכו באופן אוטומטי לאיגוד המקצועי, לכן להסתדרות שהייתה מונופול בייצוג עובדים (Gal & Bargal, 2009) לא היה את הידע ולא את הניסיון בארגון עובדים מלמטה למעלה, מה גם שהיא אף לא התעניינה בכך (Preminger, 2018; Svirski, 2010). למעשה, חופש ההתארגנות של עובדים בלתי מאוגדים בהתארגנות ראשונית מלמטה לא עמד למבחן ממשי החל מתקופת המנדט עם הקמת ההסתדרות ועד ראשית שנות ה־2000. למרות האפשרות החוקית, נותרה זכות ההתארגנות כלי כמעט ללא שימוש (Svirski, 2010). מונדלק (2016) מציין כי לאור העובדה שבארץ הונהגה "מערכת גנט" עד שנת 1995, שהתבססה על האצלת תפקידים כלכליים־חברתיים על האיגודים וניהול משא ומתן מרכזי, האיגודים לא נדרשו להשקיע מאמץ אינטנסיבי בארגון חברים חדשים, שכן העובדים קיבלו את ההטבות של הסכם קיבוצי ללא קשר לחברותם בארגון (Mundlak, 2016).

בעשורים אלה הצטרפו להסתדרות עשרות אלפי חברים חדשים מדי שנה. למעשה, החברות בהסתדרות לא הייתה שמורה רק לעובדים, אלא פתוחה גם למנהלים, לעקרות בית ולמובטלים (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000). רמת הכיסוי הקיבוצי הייתה גבוהה ועמדה בתחילת שנות ה־80 על בערך 80 אחוז מכוח העבודה (Mundlak, Saporta, Haberfeld & Cohen, 2013). כאשר רק 5 אחוז מהעובדים השכירים היו מאורגנים באיגודים מקצועיים שלא היו חלק מההסתדרות הכללית (Kristal, Mundlak, Cohen & Haberfeld, 2015). הגידול בשיעור החברות לא נבע מהתארגנויות יזומות שפרצו מצד העובדים "מלמטה למעלה" או מתוך מוטיבציה אידיאולוגית והזדהות רעיונית של העובדים, שכן רבים מהם לא הכירו את יסודותיה האידיאולוגיים של ההסתדרות, שסבלה מניכור הולך וגובר וממאבקי עובדים שפרצו במפעלים ההסתדרותיים (גרינברג וגורני, 1997). ההצטרפות להסתדרות הוסדרה ולעיתים אף נכפתה "מלמעלה למטה" באמצעות ארבעה אמצעים עיקריים אחרים: הראשון, פעולות גיוס והסברה שנקטה ההסתדרות בקרב אוכלוסיות חדשות להגדלת שיעור החברות בארגון, בהם עולים חדשים שגויסו במרכזי הקליטה עוד בטרם כניסתם לשוק העבודה (דבר, 8.12.1971, עמ' 5), בני נוער מבתי הספר המקצועיים והחקלאיים שזכו למסלולי הכשרה מקצועית, ומיעוטים מקרב המגזר הערבי והדרוזי שהצטרפו כחברים מלאים לאיגודים המקצועיים ולמועצות הפועלים אחרי שנים רבות שמעמדם באיגוד לא הוסדר (אוסצקי־לזר, 2000).

האמצעי השני היה הרחבת הסכמים קיבוציים ענפיים גם למגזר הבלתי מאוגד (סיטבון, 2003). הסכמים אלה חלו על כל העובדים הכלולים בהסכם ללא קשר לסטטוס החברות שלהם, וכן על מעסיקים שלא היו צדדים להסכם, זאת מתוקף הסכמים ענפיים וצווי ההרחבה שהוצאו מטעם שר העבודה על פי סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים – פעולה זו מרחיבה את תחולתו הארצית של ההסכם הקיבוצי לכל ענפי המשק (Lurie, 2013; Ben-Israel & Mironi, 1988). למעשה, מאחר שצווי ההרחבה הכילו את כל הנורמות המופיעות בהסכם הקיבוצי לא עלה כל צורך בהתארגנות מצד העובדים ולא הייתה התנגדות מצד המעסיק, שכן הם ממילא חברי הסתדרות. למעשה, מסורת זו של הסכמים קיבוציים הפכה לדרך חיים שאיש לא ניסה לערער עליה" (כהן, ראיון 5.6.2017). האמצעי השלישי היה לחץ כלכלי כבד שהפעילה ההסתדרות על מפעלים הבלתי מאורגנים, בכך שהגבילה את ההשתתפות במכרזים של מוסדות הממשלה על עבודות ועל הספקת שירותים למפעלים שבהם מונהגת עבודה מאורגנת בלבד, ואף חייבה את כל מוסדות ההסתדרות ומפעלי המשק ההסתדרותי שלא לקיים קשרים עם מפעלים בלתי מאורגנים (דבר, 7.5.98, עמ' 6; דבר, 25.12.66, עמ' 3). במציאות זו נאלצו מפעלים רבים להצטרף להסתדרות מבלי שהעובדים היו כלל צד בהחלטה. האמצעי הרביעי, תלותם של העובדים בהסתדרות, ששימשה כמעסיק השני בגודלו בישראל, להשגת תעסוקה ומקור פרנסה. במציאות זאת, עובדים רבים הצטרפו כחברים להסתדרות כאמצעי להשגת תעסוקה במפעלים ההסתדרותיים שבבעלותה (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000). האמצעי החמישי והמרכזי שהוביל לגידול בשיעור החברות בארגון היה תלותם של רוב אזרחי המדינה בהסתדרות לשם קבלת שירותי ביטוח בריאות (Svirski, 2010). למעשה, המדינה האצילה את מתן הטיפול הרפואי והפנסיה על ההסתדרות ובכך פעלה קופת החולים כמכשיר לעידוד החברות בהסתדרות (Mundlak, G., Saporta, I., Haberfeld, Y., & Cohen, Y., 2013; רדאי, 2003; הברפלד, 1995).

מסורת זו של עבודה מאורגנת שהייתה נהוגה ומושרשת בישראל עד שנות ה־80 ביטלה הלכה למעשה את הצורך בפעולות התארגנויות יזומות מצד העובדים במשק, שכן מרביתם זכו להגנה על זכויותיהם בחסות ההסתדרות מתוקף הנסיבות שתוארו לעיל. ארגוני העובדים המתחרים שפעלו בישראל, בהם "הסתדרות העובדים הלאומית", שנוסדה בשנת 1934 על רקע פילוג התנועה הרוויזיוניסטית בראשות זאב ז'בוטינסקי מההסתדרות, נחשבו לשחקנים חלשים בהשוואה להסתדרות הכללית (שטואבר, 2018). חולשתם התבטאה במספר חבריהם הנמוך, בהשפעתם הזניחה בזירה הכלכלית־חברתית וביכולתם המוגבלת לארגן עובדים ולחולל תחרות בתחום. במציאות זו, עד שנות ה־80 מרבית העובדים השכירים בארץ היו מוגנים על ידי איגודי עובדים ללא קשר למעמדם באיגוד וכמעט כל מקבלי השכר היו המכוסים בהסכמים קיבוציים (Haberfeld, 1995). בשיא כוחה שימשה ההסתדרות כארגון העובדים היציג של כמיליון וחצי חברים ושלטה בהגמוניה מוחלטת במערכת יחסי העבודה בישראל. נסכם ונאמר, עד כאן, כי חמישה גורמים מרכזיים הפכו את ההסתדרות עד שנות ה־80 לגוף החזק והדומיננטי במדינה: פעילות כלכלית ענפה, זיקה פוליטית הדוקה למפלגת השלטון, שליטה במערכת הפנסיונית בארץ, שליטה במערכת הבריאות, ודומיננטיות בשוק העבודה (מרגלית, 2019).

תקופה זו, שהתאפיינה בהתפתחות המשק, בגידול האוכלוסייה ובגלי עליה גדולים שפקדו את הארץ, שלטה ההסתדרות לא רק במגזר ההסתדרותי שבבעלותה, אלא גם במערכת יחסי העבודה במגזר הממשלתי, שהיה המגזר הגדול במשק. היא שמשה כארגון העובדים היציג במרבית החברות הממשלתיות והסדירה את תנאי העסקתם של העובדים במרבית מקומות העבודה באמצעות הסכמים קיבוציים (Adler & Avgar, 2003). היווצרותה של כלכלה מתואמת על ידי הסדרים מוסדיים, לפיה השכר לא נקבע על פי כוחות השוק, אלא בהשפעת איגודי עובדים והמדינה (Kristal, 2016), נתנה דגש לקביעת ההסדרים במסגרת הסכמים קיבוציים כלליים על פני מהלכי חקיקה (Cohen, Haberfeld, Kristal & Mundlak, 2007). על כן, לא עלה כלל צורך בחקיקה נרחבת שתבטיח הגנה על התארגנויות חדשות. התשתית החוקתית הקיימת כללה שורה של חוקים שחוקקה מפלגת מפא"י במסגרת רפורמה להחלפת מערכת החוקים המנדטוריים שהייתה נהוגה טרם הקמת המדינה. שיאה בחקיקת "חוק יישוב סכסוכי עבודה" ו"חוק הסכמים קיבוציים" בשנת 1957, שהעניקו משמעות כללית לזכות ההתארגנות והגדירו כללים נרחבים ביחסי עבודה, זכויות עובדים, תנאי העסקה וזכויותיהם של הצדדים להסכם הקיבוצי.

המוסד המעורפל כפי שנוסח באופן פורמלי בחוק הסכמים קיבוציים שמר על יציבות בעשורים אלה. הוא שיקף תוצר פשרה בין הכוחות החזקים שפעלו בזירה, הממשלה וההסתדרות, שלמרות המכנה המשותף הרחב ביניהן וזהות האינטרסים שחלקו, היו בעלי העדפות ומוטיבציות שונות. מהוני ותלן (2010) טוענים כי מוסדות שהן תוצר פשרה תמיד פגיעים יותר לשינויים (Mahoney & Thelen, 2010), ואלה החלו להופיע ולאיים על יציבותו של ההסדר המוסדי החל משנות ה־80.

שרידותו של ההסדר המוסדי על רקע המהפך הפוליטי והכלכלי: 1977-1985

בשני העשורים האחרונים של המאה ה־19, בדומה למדינות מערביות מפותחות נוספות בעולם, חלו בישראל תמורות משמעותיות במאפייני הכלכלה הפוליטית (Maman & Rosenhek, 2012). תמורות אלו התבטאו במעבר מכלכלת שוק מתואמת בהסדרים מוסדיים לליברליזם כלכלי המתבסס על כלכלת שוק חופשי ושווקים פתוחים – מעבר המכונה גם "המהפכה הנאו־ליברלית" (Kristal, 2018). בשנים אלו עברו מרבית הכלכלות בעולם לכלכלת שוק חופשי ואימצו תפיסת עולם ניאו־ליברלית, שבמסגרתה נקטו הממשלות בפעולות של צמצום המעורבות הממשלתית במשק, הפרטת חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים, נסיגה ממדיניות הרווחה, צמצום יחסי העבודה הקיבוציים והחלשת העבודה המאורגנת (תושב־אייכנר, 2009). גם בישראל ממשלות החליפו את הדוקטרינה הסוציאליסטית הדומיננטית שהגבילה את מאמצי היזמות הפרטית וההשקעות הזרות ואימצו את עקרונות הליברליזציה וההפרטה (Cohen & Baruch, 2010).

קריסטל (2007) מראה כי מערכת יחסי העבודה בישראל והמשא ומתן הקיבוצי הפך ממערכת ריכוזית למערכת מבוזרת בחדות תוך 5-10 שנים החל מאמצע שנות ה־70 ועד אמצע שנות ה־80. ביזור זה היה השלב הראשון בתהליך ההתמוטטות של מערכת יחסי העבודה הקורפורטיסטית שהייתה נהוגה במשק הישראלי עד אז (Kristal & Cohen, 2007). הראל, צפריר ובמברגר מציינים כי למרות שהמערכת הקורפורטיסטית הוחלפה במיקוח מבוזר, ולמרות שתפקידה של הממשלה במערכת יחסי העבודה השתנתה, לא חל שינוי מוסדי בחוק הסכמים קיבוציים ולא בוטלה זכותו של שר העבודה להרחיב את ההסכמים הקיבוציים באמצעות צווי הרחבה למגזרים בלתי מאוגדים (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000). נשאלת השאלה, אם כן, כיצד על רקע התמורות המשמעותיות הללו נשמר ההסדר המוסדי הפורמלי שנקבע בחוק הסכמים קיבוציים ללא שינויים מהותיים? והאם העובדה שנחקק באופן צר ומעורפל ביחס לכללי המשחק הנוגעים להתארגנות ראשונית היא זו שהעניקה למקבלי ההחלטות את הגמישות בהטמעת כללי המשחק החדשים שהחלישו את המוסדות הקיימים באסטרטגיה של שינוי מוסדי הדרגתי?

תחילת השינוי ההדרגתי במדיניות העבודה המאורגנת סומנה בשנת 1977, כאשר תנאים מבניים וחברתיים שאפיינו את המדינה המתפתחת בשלושת העשורים הראשונים לקיומה השתנו באופן דרמטי עם עליית הליכוד לשלטון והובילו למפנה אידיאולוגי וכלכלי בארץ (אייזנשטדט, 1989). ממשלת הליכוד החדשה שאפה להחליש את ההסתדרות (Moskovich, 2015). היא ראתה בפירוק המשק ההסתדרותי ובדיכוי האיגודים המקצועיים אמצעי לחיסול כוחו של השלטון הקודם, מתוך כוונה למלא את מקומו ולהנהיג את המדיניות הכלכלית־חברתית החלופית שתמכה כלכלת שוק חופשי (ריינהרט, 1999; Harpaz & Meshoulam, 2010). הדרך להשגת המטרה הייתה הפיכת ההסתדרות לאיגוד מקצועי כלכלי ללא כל סמכות בתחומי החברה והמשק (צבאג, 1995). ברוח "המהפך הפוליטי" שהעלה אותה לשלטון ביקשה ממשלת הליכוד לחולל גם "מהפך כלכלי", שתכליתו לא רק להתמודד עם המשבר הכלכלי המתמשך, אלא להנהיג לראשונה תפיסה כלכלית חדשה המבוססת על כלכלת שוק חופשי (Zilberfarb, 2005). "הממשלה תבצע את המדיניות הכלכלית לפי מצע הליכוד, העם מרגיש שעכשיו יש לו ממשלה," אמר שמחה ארליך, שר האוצר החדש (דבר, יולי 1977). תוכנית הליברליזציה הכלכלית נועדה להטיב עם העם ולהחליף את הסדר הכלכלי־חברתי הישן באמצעות הסרת רוב המגבלות על תנועות הכספים לתוך המדינה וממנה החוצה (בן יוסף, 2016). אך תכליתה הייתה להחליש את התלות של המשק והציבור במוסדות ההסתדרות לאחר הגמוניה בת שלושה עשורים ולקעקע את יסודותיו האידיאולוגיים של הארגון.

משרד האוצר היה הגורם המרכזי שהניע את המהפך הכלכלי (מרון ושליו, 2017). מגמה זו הייתה מעתה נחלתן של מדינות מערביות ודמוקרטיות בעולם, שבהן רעיונות ניאו־ליברלים שלטו בתהליכי קבלת ההחלטות וקביעת המדיניות הכלכלית של האליטות (Tooze, 2018). כפועל יוצא מכך היה האוצר יזם השינוי במדיניות העבודה המאורגנת ופעל להחדרת רעיונותיו הניאו ליברליים תוך עימות עם האיגוד המקצועי: "ידליקו צמיגים, יעשו הפגנות ושביתות, כל עוד אני שר האוצר, אעשה מה שצריך לעשות ולא אכפת לי אם מקובל או לא." התבטא יגאל הורביץ, שר האוצר (מעריב, 1979). מדיניות זו תאמה לזו שננקטה במדינות מערביות ודמוקרטיות אחרות, בהן הובילו הממשלות תהליך רדיקלי של ניאו־ליברליזציה ונקטו ביד קשה לפגיעה באיגודים המקצועיים בהשראת המדיניות הנוקשה שהובילו ארה"ב בהנהגת רונלד רייגן ובריטניה בהנהגת מרגרט תאצ'ר לשבירת העבודה המאורגנת (ליטור, 2019).

למרות הצהרות כוונותיו החריפות של הליכוד טרם הבחירות לחולל שינוי מהפכני, ועל אף רוח "המהפך הפוליטי" ו"המהפך הכלכלי", המיוחסים לתקופה זו, פעלה הממשלה הלכה למעשה לקידום השינוי המיוחל במדיניות העבודה המאורגנת באסטרטגיה של שינוי הדרגתי ומצטבר לאורך זמן. למעשה, "ההסכמות שבשתיקה" ו"ההבנות המרומזות" בין הצדדים למערכת יחסי העבודה עד שנות ה־80 – ממשלת מפא"י וההסתדרות, שהיו נחוצות לשמירה על יציבותו והמשכיותו של המוסד והרלוונטיות שלו על אף עמימותו בחוק הפורמלי בחוק הסכמים קיבוציים, השתנו באופן משמעותי עם החלפת הממשלה, שלא הייתה מחויבת להן עוד, מה גם שהן לא שירתו עוד את האינטרסים שלה. תנאים אלה, כפי שטוענים מהוני ותלן (2010), עלולים לערער את המוסד דה פקטו על אף שהכללים הפורמליים נשארים כפי שהם (Mahoney & Thelen, 2010).

למעשה, כל הסימנים העידו על שינוי מהפכני שעמד בפתח. עולה השאלה, לפיכך, מדוע לא נקטה ממשלת הליכוד באופן מידי בצעדים למימוש המצע הכלכלי־חברתי שלה, באמצעות רפורמה או שינוי מוסדי פורמלי בחוק הסכמים קיבוציים על מנת להגביל את עוצמתה של ההסתדרות כפי שהצהירה וברוח המהפך שהבטיחה? ישנן כמה סיבות לכך, חלקן פנים־מפלגתיות וחלקן חיצוניות. ראשית, הקואליציה שהצליחה מפלגת הליכוד לגבש לאחר הבחירות הייתה צרה על אף ניצחונה המרשים; שנית, מפלגת הליכוד הימנית הורכבה משתי מפלגות המפוצלות זו מזו בהשקפתן הכלכלית, מפלגות החרות והליברליים (Zilberfarb, 2005). בעוד מחנה הפוליטיקאים הליברלים תומכי השינוי קראו תיגר על ההסתדרות וביקשו לקדם רעיונות של הימין הכלכלי; המחנה החברתי, פוליטיקאים ממפלגת חירות תומכי מדינת הרווחה ריסנו את המחנה שמנגד (צבאג, 1995); שלישית, מאפייני הבוחרים של מפלגת השלטון החדשה, תושבי הפריפריה מהמעמד הנמוך יותר, הנשענים על תעשייה במפעלים ההסתדרותיים; רביעית, עוצמתה של ההסתדרות שהייתה עדיין שרירה וקיימת בתמיכת הוועדים הגדולים שפעלו לרסן את מדיניות הממשלה בהתארגנות המוכרת כ"פורום ראשי 13 הוועדים הגדולים" (מיכלסקי, דבר, 1980). חמישית, המשך שליטה של מפלגת המערך במינהל הציבורי באמצעות מינויים פוליטיים הנאמנים למפלגת השלטון הקודם (כהן, 2010). שישית, סדרי העדיפויות של הממשלה החדשה, שניצבה בפני אתגר בעיצומו של משבר כלכלי כתוצאה מלחצים שהולידה המלחמה בשנת 1973 ומיתונים העולמיים ומקומיים, שהאטו במידה ניכרת את הצמיחה הכלכלית של ישראל (Cohen & Baruch, 2010).

בתנאים מבניים אלה, עדיין עמדו בפני ממשלת הליכוד, לפחות בשנים הבאות, חסמים משמעותיים שמנעו בעדה לחולל שינוי מוסדי מהפכני במדיניות העבודה המאורגנת, וזו נאלצה לנקוט באסטרטגיה של שינוי הדרגתי תוספתי מצטבר להחלשתה של העבודה המאורגנת. מהוני ותלן (2010) מסבירים כי מקבץ הולך וגדל של עבודות בתחום מצביע על כך ששינויים מוסדיים חשובים מתרחשים לעיתים קרובות בהדרגה תוך התאמות קטנות שיכולות להצטבר לכדי שינוי מוסדי משמעותי (Mahoney & Thelen, 2010). הן החסמים הפנימיים בתוך המפלגה והן החסמים החיצוניים שתוארו הובילו את תומכי השינוי בממשלת הליכוד, ובעיקר משרד האוצר, לנקוט באסטרטגיה של "סחף" אותה מציע האקר (2004), זו התאפיינה "בייבוש" הפעילות של ההסתדרות בזירה הכלכלית־חברתית ובהזנחה ודרדור מדיניות העבודה המאורגנת, מבלי לשנות באופן פורמלי את ההסדר המוסדי הקיים בחוק הסכמים קיבוציים.

פעולות אלו כללו הימנעות משיתוף ההסתדרות בתהליך קבלת ההחלטות, דרדור מצבה הכלכלי של ההסתדרות על ידי מניעת העברת משאבים וסיוע כדי לחלצה ממשבריה (Moskovich, 2015), הזנחה של הסכמים קיבוציים כלליים, הסכמים ענפיים וצווי הרחבה במגזר היצרני (כהן, ראיון 5.6.2017), דרדור תנאי העסקה של העובדים המאורגנים על רקע משבר האינפלציה, פריצת תקרת השכר בהסכמים הקיבוציים במגזר הציבורי המאורגן, גמישות בשוק העבודה ומעבר מהיר של עובדים מהסכמים קיבוציים לחוזים אישיים בתנאי העסקה טובים יותר, כניסת חברות כוח אדם להעסקת בעלי תפקידים מחוץ למסגרת ההסכם הקיבוצי במגזר הציבורי, ביזור המשא ומתן הקיבוצי לרמה המפעלית – כל אלה שחקו את מעמדו של מוסד הקביעות שהציע ההסדר המוסדי הקיים (Harpaz & Meshoulam, 2010). אסטרטגיית הסחף במדיניות העבודה המאורגנת התאפשרה בשל תלותה המוחלטת של ההסתדרות בהזרמת כספים ממשלתיים למוסדותיה הכושלים שהחלו לשקוע בגירעונות, ובהם קופת חולים כללית, כשבתמורה הזניחה את תפקידה בשמירה על העובדים (רמון, 2021). כמו כן האוצר בהסכמת האיגוד המקצועי מאינטרסים פנימיים מנע את כניסתם של עובדים חדשים להסדר הישן של הסכמים קיבוציים ויצר את שיטת הדורות במגזר המאוגד, לפיה על העובדים החדשים, עובדי דור ב', לא חלים במלואם ההסדרים המוסדיים הקיימים וניידותם במעלה הדורות קלושה. בכך יצר האוצר גמישות בשוק העבודה ומתח בין סוגים של עובדים ושחק את המוסדות הקיימים, זאת מבלי לשנות כלל את חוק הסכמים קיבוציים.

כישלון תוכנית הליברליזציה הכלכלית, שהובילה לנסיקת האינפלציה בשנים הבאות לרמה של מעל 400% ולאיום ממשי בקריסת כלכלת ישראל (Zilberfarb, 2005), דחתה בשמונה שנים נוספות את השינוי שייחלה מפלגת השלטון לחולל בכלכלה הפוליטית בכלל ובמדיניות העבודה המאורגנת בפרט. תוצאות השינוי ההדרגתי במדיניות העבודה המאורגנת, שבוצע באסטרטגיה של סחף, היה מוגבל ולא מלא. ההסדר המוסדי הפורמלי הישן שכלליו הוגדרו בחוק הסכמים קיבוציים נותר על כנו ולא הוחלף או שונה באופן כלשהו, אך בפני יזמי השינוי שהצליחו לשחוק אותו נוצרה הזדמנות לפעול באסטרטגיה נוספת. החוקרים מנדלקרן, קורא ושפייזמן (2019), מדגישים בהקשר זה את הממד הדינמי של שלושת המוסדות: סחף, המרה וריבוד; שבשונה מאסטרטגיה של עקירה שבה מוחלף המוסד הישן באופן מלא, הרי שבהם השינוי אומנם משנה את השפעת המוסד ושוחק אותו, אך באופן מוגבל ומספק הזדמנות לסוכני שינוי ליישם אסטרטגיה נוספת (Koreh, Mandelkern & Shpaizman, 2019). יתר על כן, חוקרים טוענים כי גם בשינויים מוסדיים שנקבעים באופן פורמלי יש להבחין בין שינוי שנקבע "על הנייר" לבין יישומו בשטח, שכן אפילו אם המדיניות תשונה באופן מהפכני הרי שיישום השינוי בשטח עלול להיות הדרגתי ובמהלכו מתנגדי השינוי עשויים להצליח לחסום את היישום של השינוי הפורמלי המהפכני (Meijerink & Huitema, 2010).

7.5. מסחף לריבוד בהסדר המוסדי בעידן של תמורות בכלכלה הפוליטית: 1985:1995

השינוי המוסדי במדיניות העבודה המאורגנת הפך אפשרי בעקבות גיבוש ויישום תוכנית הייצוב הכלכלית שהנהיגה ממשלת האחדות במשק בשנת 1985 לבלימת המשבר הכלכלי. מחקרים מצביעים על תוכנית זו כנקודת מפנה משמעותית במדיניות הכלכלית־חברתית בישראל (כהן, 2011; דהן, 2011; וינשטיין, 2014; גוטווין ופרילינג, 2005). יש המכנים מפנה זה כמעבר מ"עידן המדינה המתפתחת" ל"עידן הניאו־ליברלי" (דישון, 2014; טביביאן־מזרחי, 2013; ממן ורוזנהק, 2009). נשאלת השאלה מה הוביל להצלחתה של תכנית זו במטרתה לקדם את כלכלת השוק החופשי ולשחוק את העבודה המאורגנת, לעומת הניסיון הקודם של האוצר שמונה שנים קודם לכן? התשובה נעוצה באסטרטגיית שהובילה לשינוי. כעת שינה האוצר, ששימש שוב כסוכן השינוי, את האסטרטגיה שבה נקט שמונה שנים קודם לכן ביחס למדיניות העבודה המאורגנת, ובמקום להוביל לשינוי הדרגתי מצטבר באמצעות סחף כנגד הכוחות המתנגדים על מנת להתגבר עליהם, נקט בגישה אקטיבית יותר של "ריבוד" בתהליך הדרגתי מצטבר תוך שיתוף, רתימה ואף בהובלת הגורמים שהיוו התנגדות למהלכיו – ההסתדרות ומפלגת העבודה.

בספרות המחקר מקובל לראות בתוכנית הייצוב הכלכלית צומת קריטי ונקודת מפנה בכלכלה הפוליטית. קביעה זו עלולה להתפרש כשינוי מהפכני וקצר בזמן, אך בעוד שחלק מההחלטות יושמו בהצלחה בטווח הקצר והובילו לבלימת המיתון וההיפר אינפלציה ולהתחזקות הכלכלה שכמעט הגיעה לפשיטת רגל (Schiffman, Young & Zelekha, 2017), הרי שלמרבית ההחלטות בתוכנית הייצוב הייתה השפעה ארוכת טווח ויישומן בשטח נפרש לאורך שנים רבות, במהלכן ייושם תהליך לארגון מחדש של הכלכלה בקווים ניאו־ליברליים (Gal & Bargal, 2009). על כן, ניתן לראות בתוכנית הייצוב אסטרטגיה של שינוי מוסדי הדרגתי מצטבר. הרעיונות הכלכליים שתורגמו להקשר הישראלי בעת חקיקת תוכנית הייצוב היו רעיונות שמקורם בארה"ב, רעיונות שפותחו על ידי כלכלנים ניאו־ליברליים הדוקים. התכנית ביטאה את השתלטות הדוקטרינה הניאו־ליברלית על הכלכלה הפוליטית בישראל, ובאופן ממוקד יותר, את פנייתה לכלכלה ליברלית שתומכת בכינונו ובשימורו של שוק חופשי. פירוש הדבר שוק המשוחרר מהסדרים מוסדיים שהיו נהוגים בעבר בין האיגודים המקצועיים לממשלה וחופשי ממדיניות ממשלתית מתערבת (Kristal, 2013). הדחיפות לקדם את התכנית הכלכלית בעיצומו של המשבר, והצורך להימנע מתהליך חקיקה ארוך ומורכב על מנת לממשה בהקדם, הובילו את הממשלה לעגן לראשונה את השינויים באמצעות מנגנון חדש הקרוי "חוק ההסדרים" כצעד חירום חד פעמי. במסגרתו נכרכו כל תיקוני החקיקה תחת חוק אחד, שהוגש לאישור בהליך מקוצר ובאופן שלא אפשר הלכה למעשה כל התנגדות מצד נבחרי הציבור (ניר, 2012).

באופן פרדוקסלי, בין השחקנים שהיו שותפים לגיבוש תוכנית הייצוב נמנו ההסתדרות ומפלגת העבודה בראשות שמעון פרס. נשאלת השאלה מדוע שחקנים אלה המייצגים את מעמד הפועלים היו שותפים לגיבושה ויישומה של תכנית כלכלית שהשלכותיה על מדינת הרווחה והעבודה המאורגנת היו כה מרחיקות לכת? המובן מאליו הוא לתלות את תמיכתם בעקרונות שהוביל האוצר באחריות הרבה שגילו לנוכח המשבר הכלכלי העמוק שבו הייתה שרויה המדינה והאיום המוחשי של קריסת הכלכלה, אך הניתוח מעלה תמונה מורכבת יותר. אנו טוענים כי שיקולי עלות מול תועלת ואינטרסים פנימיים שעמדו בבסיס קבלת ההחלטות שלהן הם שעשויים להסביר מדוע אפשרו את הפגיעה במדיניות העבודה המאורגנת ובמגזר הציבורי. למעשה, ההסתדרות נזקקה לסיוע ממשלתי ולתקציבים שיאפשרו את המשך קיומה על רקע המשברים הכלכליים העמוקים אליה החלו להיקלע מוסדותיה, ובהם קופת חולים כלליות, קרנות הפנסיה ומפעלי חברת העובדים של ההסתדרות, כאשר כמה מהגדולים שבהם הגיעו או היו על סף פשיטת רגל (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000); ובתמורה לכך נהגה להתפשר בדרישות שכר ופנסיה למען העובדים ולהתגמש בהיבטים חברתיים (כהן, 2010; רמון, כלכליסט, אפריל 2018). כך, תלותה הגוברת של ההסתדרות בתקציבי הממשלה לצורך הבראת מפעליה הכלכליים שהיו נתונים במשבר, החלישו במידה ניכרת את כוח המיקוח שלה אל מול הממשלה ואת יכולתה לקרוא תיגר על הדפוסים החדשים שהושרשו בזירת הכלכלה הפוליטית במסגרת תוכנית הייצוב.

תפקיד מרכזי בתוכנית הייצוב ובתהליכי הליברליזציה מילאו כלכלנים ליברליים במשרד האוצר (Mandelkern, 2015). התחזקותו המשמעותית של האוצר, האוטונומיה שנטל בהובלת התהליכים ואחריותו על המדיניות הכלכלית, היו השינוי הבולט ביותר במערך המוסדי של ישראל בעידן הניאו־ליברלי (דישון, 2014). הבירוקרטים המקצועיים באוצר, שהחזיקו בעמדות התומכות באופן נלהב בעקרונות כלכלת השוק החופשי (מיכאלי, 2007), הצליחו לכבוש עמדה זו בתכנית הייצוב, ובכך השיבו לעצמם את השליטה על המדיניות הפיסקלית והניהול המקרו כלכלי ומיצבו את עצמם כשחקן הדומיננטי בזירה הפוליטית (ממן ורוזנהק, 2015). עשת (2008) מכנה את תוכנית הייצוב "פטינקינאית עד לשד עצמותיה", הגדרה המלמדת על מעורבותם העמוקה של "נערי פטינקין" בגיבוש התוכנית, תואר שהוצמד לפקידי האוצר על שמו של הכלכלן הניאו־ליברל דן פטינקין, ראש החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים בו למדו, שהציב לראשונה את "הכלכלה החופשית" במרכז תכנית הלימודים (עשת, 2008).

יותר מאשר תוכנית הייצוב הניעה וקידמה את הרעיונות הניאו־ליברליים, היא בעיקר יצרה תפנית משמעותית ביחסי הכוחות בזירה והציבה את הכלכלנים מהאוצר בעמדת סמכויות וכוח רב בה השתמשו בעשורים הבאים לביסוס עקרונות הניאו־ליברליזם (Arnon, 2016). השינויים המוסדיים הפורמליים והבלתי פורמליים שיצרה התוכנית החלישו, בין היתר, את כוח המיקוח של הפוליטיקאים מול פקידי משרד האוצר, ואלה התקשו לאתגר אותם (Cohen, 2014). כהן (2014) טוען כי מאזן הכוחות בין שני השחקנים האלה, שהופר ונטה לצד אנשי האוצר, חיזק את מגמת הניאו־ליברליזם והחליש את הרווחה החברתית בישראל. למעשה, שוק העבודה ומדיניות הרווחה בישראל הושפעו מהרעיונות שקידמו נערי האוצר בתוכנית הייצוב, מבחירת המודל החברתי־כלכלי האמריקאי ומהחדרתו למרכז השיח הציבורי בישראל (דורון, 2000). בהקשר זה, ממן ורוזנהק (2012) מפנים זרקור למערכת היחסים בין הסוכנויות המדינתיות השונות ברמה המקומית, ומדגישים את יחסי העוצמה ביניהן ואת דפוסי מעורבותן בזירה הכלכלית כגורמים משמעותיים בתהליך הטמעת השינויים המוסדיים שהתרחשו עם המעבר לעידן הניאו־ליברלי. זאת למרות התפיסה הרווחת בספרות המחקר, לפיה אימוץ עקרונות הניאו־ליברליות והשלכותיה על שוק העבודה היה כורח המציאות הגלובלית הפועלת ככוח אקסוגני על הזירה המקומית וכופה את נסיגת המדינה מהכלכלה מבלי שיש ביכולתה להתנגד לכך (Maman & Rosenhek, 2012).

משרד האוצר פעל מעתה ולאורך שני העשורים הבאים כסוכן שינוי ומילא בתוך המערך המוסדי תפקיד מפתח "בייזום, בעיצוב, וביישום מדיניות כלכלית" (Dahan, Kogut & Shalem, 2009). בירוקרטים מקצועיים במשרד היו הכוח המניע מאחורי הליברליזציה הכלכלית – כוח שדחף לרפורמות מבניות, להפרטה, לביזור ולקידום המדיניות הניאו ליברלית בישראל (Mizrahi & Tevet, 2014; Mendelkern, 2015). תוכניתו הרחבה של האוצר בזירת הכלכלה הפוליטית הייתה צמצום מעורבותה של הממשלה בכלכלה ובמשק, אך בבסיס תפיסת עולמו הוא ראה בעבודה המאורגנת מכשול העומד בפני צמיחה. על כן, רבים טוענים כי ריסוק העבודה המאורגנת היה מניע מרכזי ביישומה של תוכנית הייצוב (פילק, 2016). בין הפעולות שהאוצר נקט לקידום השינוי ניתן למנות את ההכנה המוקדמת שערך להפנמת עקרונות הניאו־ליברליזם במסגרת השתלמות מקצועית בארה"ב; גיוס כלכלנים אמריקאים לגיבוש ויישום תוכנית הייצוב; ויצירת קמפיין השולל את הלגיטימיות של העבודה המאורגנת בעידן הכלכלי החדש. את תוכניתו להחלשת העבודה המאורגנת יישם האוצר בתהליך הדרגתי שארך זמן רב, למעלה מעשור. במהלכו הוא נקט באסטרטגיה של "ריבוד", לפיה הכללים הקיימים כפי שהם מופיעים בחוק הסכמים קיבוציים נשארים ללא שינוי, אך לצדם נוספים כללים חדשים המשנים את ליבת ההסדר הישן (Mahoney & Thelen, 2010). בהיבט של מדיניות העבודה המאורגנת, כללי המשחק המנוסחים בחוק הסכמים קיבוציים לא שונו, אך הכללים החדשים שיצר האוצר שינו משמעותית את ליבת המוסד הקיים ושחקו את משמעותו באופן ניכר, מבלי שהייתה להסתדרות את היכולת להתנגד לכך.

העשור הבא עד אמצע שנות ה־90 עמד בסימן יישום תוכנית הייצוב והשלכותיה על מדינת הרווחה ושוק העבודה. כמה החלטות מרכזיות שהונהגו במסגרת התוכנית שינו ללא הכר את פני הכלכלה הפוליטית בישראל והחלישו לאורך זמן את המוסדות הקיימים בעבודה המאורגנת מבלי להתערב בהם כלל. הראשונה והמרכזית הייתה הפרטה. יישום התוכנית הוביל בתהליך הדרגתי עד שנות האלפיים להפרטת חברות ממשלתיות והסתדרותיות ולהתבססות כלכלת השוק החופשי (Zilberfarb, 2005). מכירת חברות ממשלתיות והפרטת שירותים חברתיים שבאחריות המדינה שירתה את כל ממשלות ישראל במדיניותן המוצהרת לצמצום מעורבות הממשלה בכלכלה (ברק-ארז, 2008). קדמו לכך תהליכים חברתיים עמוקים, אשר במרכזם התגברות האינדיבידואליזם והתחזקות הגורמים הליברליים על פני החברתיים במפלגות השלטון, לרבות מפלגת העבודה (שפירא, 2010). החלטה נוספת שננקטה במסגרת תוכנית הייצוב לנסיגת המדינה מהזירה הכלכלית היה יצירת ליברליזציה בשווקים הכלכליים השונים. זו הושגה באמצעות הסרת חסמי סחר בין מדינות מפותחות לטובת תנועה בינלאומית של הון, סחורות ושירותים (ממן ורוזנהק, 2008). למעשה, החל מתוכנית הייצוב הכלכלי של 1985, ממשלת ישראל צמצמה את מעורבותה ועזבה את תפקידה במגזרים חשובים במשק, ובהם הטלקומוניקציה, הפיננסים, הפנסיה, השיווק חקלאי והתעופה (Rosenberg, 2018).

התהליכים שתוארו הואצו ברוח הגלובליזציה, שהובילה לשתי מגמות מרכזיות: האחת, כניסת תאגידים בינלאומיים; השנייה, יציאת התעשייה המסורתית מחוץ למשק וכניסתם של חברות השירותים (העסקה קבלנית), שתנאי העסקה בהן התאפיינו בהפרה רחבת היקף בזכויות העובדים (רבין-מרגליות, 2009; Mundlak, 2007). בד בבד, הובילו כוחות טכנו־כלכליים להתפתחות טכנולוגית מואצת ולעליית חברות הטכנולוגיה וההייטק בישראל. תעשיית ההיי־טק בארץ שניצניה נראו כבר בשנות השבעים החלה לפרוח ולשגשג והפכה למנוע הצמיחה העיקרי של הכלכלה הישראלית (כהן ושילר, 2011). קצב צמיחתו של הענף המעסיק אחוז גבוה של מדענים ומהנדסים הוא מהגבוהים ביותר בארץ ותרומתו לגידול בתוצר הלאומי של ישראל משמעותית (Cohen & Baruch, 2010). העולם נכנס למרוץ מסחרר של פיתוח ורכישת טכנולוגיות חדשות עם התפתחות טכנולוגיות המידע, על רקע מגמת הגלובליזציה שיצרה סדר עולמי חדש בכלכלה ובפוליטיקה (אייכנר, 2009). אחת התכונות הבולטות של גלובליזציה היא השפעה של רשתות גלובליות על אנשים, חברות ושווקים פיננסיים המקושרים באמצעות טכנולוגיית מידע או בשמן המפורש "טכנולוגיות מידע ותקשורת", כגון מיקרו־מחשבים, אינטרנט, מערכות לוויין חדשות, כבלי סיבים אופטיים ומערכות אלחוטיות (Castells,2001). שני הגורמים המבניים הללו, השינויים הטכנולוגיים ותהליכי הגלובליזציה, הם מהגורמים המשמעותיים שהמליכו את המדיניות הניאו־ליברלית כמדיניות השלטת במרבית כלכלות העולם. שתיהן עומדת במרכז היווצרותו של עולם העבודה החדש (בונה, 2016).

לטכנולוגיית המידע מיוחסות השלכות עמוקות על עולם העבודה והתעסוקה (Mills, 2008). השינוי הטכנולוגי האיץ את הירידה בהיקף התעסוקה לחקלאות ולתעשייה, והגדיל משמעותית את העלייה בשירותים (Crafts, 2000). עם תחילת "עידן הגלובליזציה" חלו תנועות אוכלוסין בין מדינות בעולם, ותנועה ערה של עובדים ממדינות מתפתחות אל מדינות מפותחות (שדמה, 2007). עובדים שהגיעו מארצות עניות גויסו לעבודות דחק בענפי הבנייה, החקלאות, הסיעוד ושירותי הבית, המלונאות וההסעדה וחלקם שולבו בתעשייה הקלה, כאשר שילובם תאם את האינטרסים של המדינה והמעסיקים (Bartram, 1998; Lerer, 1996). מציאות זו הובילה לכניסת מהגרים לשוק העבודה. המעבר לכלכלה גלובלית חייב פירמות להתייעל, להתגמש ולהוזיל את עלויות העבודה (בן־ישראל, 2002). בנוסף, כוחות סוציו־דמוגרפיים, בדמות גל עלייה מסיבי מברית המועצות החל מראשית שנות ה־90, שהביא עמו כמיליון עולים מחבר העמים. אלה חוו קשיים במציאת תעסוקה והסתפקו בתעסוקה נחותה ביחס לכישוריהם ובשכר נמוך (Friedberg, 2001). במציאות זו, בקצה אחד של המשק נמצאו תעשיות היי־טק מתקדמות המאופיינות בפריון גבוה ובתנאי העסקה מעולים, ובקצה השני נמצאו תעשיות המאופיינות בפריון נמוך ובצמיחה מינימלית (Brand & Regev, 2015). שתי אוכלוסיות אלו בשוק העבודה, הן עובדי ההייטק והן העובדים המוחלשים מחבר העמים, על אף שחוו משובי מדיניות שונים ביחס למדיניות הקיימת בשוק העבודה, התנגדו באופן מסורתי לעבודה המאורגנת (אלבשן, ראיון 7.9.2017).

צמיחת ענפי ההיי־טק נעשתה ברובה מחוץ למערכת יחסי העבודה המאורגנת (מונדלק, 2004). שיעור החברות המינימלי ביותר באיגוד נרשם בענפי ההייטק והטכנולוגיה, זאת לאור הדימוי של האיגוד המקצועי כמי שמהווה מכשול בפני כל נוהלי העבודה המזוהים עם עמק הסיליקון (Hyde, 2001). בשנים אלו התרחק ציבור העובדים כמה צעדים נוספים אחורה מרעיון העבודה המאורגנת. בקרב מרבית העובדים הצעירים בשנות העשרים לחייהם האיגודים נתפסו כמוסד ארכאי, בירוקרטי, השייך לעולם העבודה הישן ולא רלוונטי לסוגיות מרכזיות בעידן החדש (Hyman, 2002). הצורך בהתארגנויות עובדים הייתה בלתי רלוונטית עבורם לאור מאפייני העבודה הקפיטליסטיים בענף, ובהם הסכמי עבודה אישיים, ניידות גבוהה, תחרותיות, גמישות ותפיסת עולם אינדיבידואליסטית של עובדי ההייטק (פישר, 2019; שטאובר, 2018).

גורמים ותהליכים אלה הובילו במרוצת השנים לדעיכה מתמשכת בתנאי העובדים בענפים רבים. לצד ההתפתחות בענפי הטכנולוגיה, מאז המחצית השנייה של שנות ה־90 החריפה בעיית האבטלה עם התרחבות ממדי העסקה של העובדים הזרים. בין היתר עלה הצורך בצמצום ממדי העסקה של עובדים זרים, המשמשים תחליף זול לעובדי צווארון כחול ישראליים ואכיפה של חוקי העבודה בקרב המעסיקים (זוסמן ורומנוב, 2003). השינויים הסוציו־דמוגרפיים הולידו קבוצת עובדים רחבה המאופיינת בהשכלה נמוכה שהועסקה בצורות העסקה זמניות ותנאי העסקה רעועים, לרוב באמצעות חברות קבלן, בפלח השוק המשני. חוק העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, שנחקק בשנת 1996, נתן גושפנקא פורמלית לתופעת העסקה קבלנית והגביר את הפגיעה הנרחבת בעובדים מוחלשים. רדאי טען כי חוק זה, שהוביל לפיצול מקום העבודה בין עובדי הליבה לאלה שאינם עובדי ליבה, יחד עם חוק בריאות ממלכתי, היו בבחינת "הכתובת שעל הקיר" לתהליכים מואצים של אי אכיפת זכויות מינימליות והחלשת העבודה המאורגנת (רדאי, 2007). קבוצה זו נעדרה כל ייצוג מהותי של קבוצת אינטרס, למעט הסכמים קיבוציים כלליים של ההסתדרות שחלו עליהם מתוקף צווי הרחבה, שלא נאכפו (Bondy, 2021).

על רקע תהליכים וגורמים מבניים אלה נדרשה המדינה למצוא פתרונות תעסוקה ולהרחיב את השירותים הציבוריים. משימות לאומיות אלה קודמו מעתה ברוח השינוי ההדרגתי שהוביל האוצר – סוכן השינוי, לפיו הדרך להתכווצות תפקידה של המדינה בכלכלה עוברת דרך יצירת גמישות בשוק העבודה והתכווצת מדינת הרווחה (Maman & Rosenhek, 2012). בהתאם לכך הושרשו צורות העסקה זמניות חדשות, כגון מיקור חוץ, והתרחבה העברת עבודות לחברות קבלן בהעסקה עקיפה ובלתי מאורגנת (פז־פוקס, 2017). מיקור חוץ יושם גם בשירותים הציבוריים הרגישים והיווה צורת הפרטה שקטה וחלקית לצד צורת ההפרטה המלאה והמוכרת (פז-פוקס, 2018). בהיבט זה רבים רואים בהחלטתו של דוד מנע, מנכ"ל שירות התעסוקה, בשנת 1986, לאפשר לחברות כוח אדם פרטיות לפעול בתחום השמת עובדים במקביל ללשכות התעסוקה, את האירוע המכונן שהוביל להתפשטות תופעת העסקה קבלנית ולהאצת הפגיעה בעבודה המאורגנת ובהסכמים הקיבוציים (Maor, 2012). כמו כן, חוזה העבודה הקיבוצי שהיה עד אז הנורמה המקובלת בשוק העבודה הלך ואיבד מערכו וסוגים אחרים של חוזים הפכו נפוצים יותר: חוזים אישיים (בין עובד יחיד ומעסיקו), חוזים בין קבלן עבודה לעובדים המועסקים במצב עבודה משולש, עובד-קבלן-לקוח, וחוזים אישיים זמניים (Neuman, 2015; בן ישראל, 2002). כתוצאה מכך הוטה הכף לטובת השוק הפרטי הלא מאוגד, שהתחזק משמעותית והפך לגורם מרכזי במערכת יחסי העבודה במשק, בו בזמן שהממסד המפלגתי־הסתדרותי הוותיק איבד הרבה מיוקרתו (סבירסקי, 2016).

בכך נקט האוצר באסטרטגיה של ריבוד – הוספת צורות העסקה חדשות החופשיות מכללי המשחק של המשא ומתן הקיבוצי, לצד צורת העסקה המסורתית במגזר הציבורי הכפופה להסדר המוסדי הישן (Mahoney & Thelen, 2010). בידו האחת צמצם האוצר את השירותים הציבוריים בתהליכי הפרטה נרחבים ובידו האחרת הרחיב את שירותי מיקור חוץ בהעסקה בלתי מאורגנת תחת חוזים אישיים והוביל ליצירתו של מגזר משני בלתי מאוגד. למעשה, אנו מזהים שאופי השינוי שנקט האוצר על ציר הזמן עבר מ"סחף" בראשית שנות ה־80 ל"ריבוד" החל מסוף העשור. הסיבה לכך נעוצה בדרישה הגוברת לתעסוקה ולשירותים ציבוריים, שחייבו את האוצר לזנוח את הגישה הפסיבית שבה פעל לדרדור המצב ולנקוט בפעולות אקטיביות תוך הימנעות משינוי במוסד הקיים.

מדיניות הריבוד שקידם האוצר באמצעות מיקור חוץ וצורות העסקה חדשות ובלתי מאורגנות יצרו פער הולך וגדל בין שני שווקי העבודה – השוק הראשוני הכולל את המגזר הציבורי והשוק המשני שכולל את חברות השירותים וחברות קבלן. בכך פחתה יכולתם של הסדרים מוסדיים קיימים בחוק, ובהם חוק הסכמים קיבוציים, לשמש פתרון עבור עובדי השוק המשני לשיפור תנאי העסקתם הירודים, כאשר הניידות מהשוק המשני לראשוני כמעט בלתי אפשרית. כך נותרה שכבת עובדים הולכת וגדלה מחוץ למעגל העבודה המאורגנת. שינוי הדרגתי זה התרחש למרות שהמוסדות הישנים נותרו תקפים ושרירים. זכות ההתארגנות עדיין עמדה בחוק לצד העובדים וכך גם כל סעיפי החוק הנוגעים למוסד ההסכם הקיבוצי, לרבות מנגנון להרחבת הכיסוי הקיבוצי הענפי לאוכלוסיות נוספות בהן המגזר המשני באמצעות צווי הרחבה.

השינויים שתוארו צמצמו באופן משמעותי את כוחם של ארגוני העובדים ואת המגזר הציבורי (כהן ומזרחי, 2011). צורות העסקה חדשות שנוספו לצד המסורתיות הובילו בשנים אלו לצניחה במספר העובדים המאורגנים ולהחלשת העבודה המאורגנת (זיסר ונתנזון, 1997). שוק העבודה בישראל התאפיין בתקופה זו בהתערערות מוסד הקביעות, בפיטורים נרחבים במפעלי חברת העובדים, בהרעת תנאי עבודה, בהפרת זכויות עובדים ובפיטורים. יכולתם של העובדים לבלום מגמה זו הייתה קלושה. המגזר הפרטי שהתרחב התאפיין במדיניות אנטי עבודה מאורגנת, כאשר שיעור החברות בו בשנת 1997 הגיע ל־15.7 אחוז בלבד לעומת 70.4 אחוז במגזר הציבורי (Nissim & De Vries, 2017). שינוי בולט נוסף ברמת יחסי העבודה היה נכונותם של המעסיקים לערער את הלגיטימיות של ועדי העובדים ושל ההסכמים הקיבוציים ולנקוט בטקטיקות שונות לשבירת האיגוד המקצועי (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000). אווירת המשבר יצרה חוסר שביעות רצון מצד העובדים בישראל. הן במקומות העבודה המאורגנים, שבהם הוועדים והעובדים המיוצגים על ידם ראו עצמם בעמדת כוח נחותה מול המעסיקים, כנרדפים וכחסרי אונים אל מול המציאות הכלכלית (Nissim & De Vries, 2017), והן בקרב העובדים הבלתי מאורגנים במגזר הפרטי והמשני.

למרות משובי המדיניות השליליים מצד העובדים ההסתדרות לא השכילה לתעל את תחושות התסכול לכדי התנגדות ממשית שתבלום את השינוי ההדרגתי. אחרי עשורים ארוכים שבהם היא שימשה שחקן מרכזי בזירה ופעלה להמשכיות המוסד הישן, נחלשו כוחה ומעמדה בהדרגה והיא התקשתה להגן על העובדים המאורגנים. התארגנויות עובדים חדשות כלל לא עמדו על סדר יומה של ההסתדרות בשנים אלו, שכן היא מעולם לא הפעילה מערכות ממוסדות לארגון אקטיבי של עובדים ולא ראתה צורך בהקמת תשתית להתארגנות עובדים "מלמטה" (סבירסקי, 2009; שטאובר, 2018). לעומתה, שחקני ציר אחרים מתומכי השינוי במדיניות העבודה המאורגנת, בהן סוכנויות ממשלתיות ובראשן האוצר, התחזקו." בתנאים אלה, אפקט הנעילה שהיה עדיין חזק עד ראשית שנות ה־80 כתוצאה מעוצמתה של ההסתדרות, שהפיקה מההסדר המוסדי הישן תועלת, הלך ונחלש במרוצת העשור הבא ואפשר לממשלה לקדם את יעדיה בהתאם לעקרונותיה הליברליזם ביתר קלות.

נקודת השבר במדיניות העבודה המאורגנת והמשך העמימות המוסדית: 1995-2000

תהליך דעיכתו של האיגוד המקצועי בישראל נקשר לסיבות זהות לאלו שזוהו במדינות אחרות בתקופה של גלובליזציה גוברת וארגון מחדש של שווקי העבודה במאפיינים ניאו־ליברליים (Gal & Bargal, 2009), אך יחד עם זאת הוא מאופיין גם בהסברים מקומיים. את נקודת השבר ניתן לסמן בשנת 1995 עם עיצובה ויישומה של שתי רפורמות שקידם חיים רמון. האחת, במערכת הבריאות, כשביטל כשר הבריאות את הזיקה שהייתה קיימת בין החברות בהסתדרות ובין הזכאות לקבלת שירותים בריאותיים בקופת חולים כללית במסגרת "חוק ביטוח בריאות חובה". בכך הוביל לביטול כוח המשיכה של ביטוח הבריאות כתמריץ לחברות בהסתדרות, לצניחה חדה בשיעור החברות בהסתדרות ולפגיעה במקור ההכנסה העיקרי שלה, שהגיע מדמי חברות לשירותי הבריאות (רדאי, 2003; Moskovich, 2015; ריינהרט, 1999). השנייה, רפורמה פנימית בהסתדרות, כשפעל תוך שנה אחת כיו"ר הארגון לבטל את תפקידה הדו ראשי של ההסתדרות הן כמעסיק והן כארגון עובדים, זאת באמצעות האצת תהליך ההפרטה, מכירת המפעלים הכלכליים שבבעלותה והתמקדות בפעילות האיגודים המקצועיים גרידא (Harel, Tzafrir & Bamberger, 2000; Moskovich, 2015). בנוסף ביצע רמון שינוי אירגוני עמוק בהסתדרות. כאשר, בין השאר, פיטר במהלך תקדימי כמעט 75 אחוז מעובדי ההסתדרות שמנו טרם השינוי 4,000 עובדים (Moskovich, 2015). כעת יזמי השינוי לא היו בירוקרטים באוצר, אלא דווקא גורמים שהיו מזוהים עם מפלגות הפועלים: חיים רמון, שקידם כשר הבריאות את החוק ממסדרונות הכנסת לפני שכבש את הנהגת ההסתדרות, ובעל בריתו עמיר פרץ, שעמד כחבר כנסת בראש הוועדה המורחבת לקידום החוק.

באופן פרדוקסלי דווקא האוצר עצמו ששימש כסוכן השינוי במפנה שחל בכלכלה הפוליטית ובעבודה המאורגנת בפרט בשנים אלו, גילה תחילה ההתנגדות עיקשת לחוק ביטוח בריאות ממלכתי לצד התנגדותה של ההסתדרות עצמה, שכן הוא ראה בו חקיקה סוציאל דמוקרטית לקידום מדינת הרווחה, ורק בהמשך זנח את התנגדותו ושינה את עמדתו (רמון, 2021). סוכני השינוי, רמון ופרץ, טוענים כלפי הביקורת הנוקבת כי לא זו בלבד שהחוק לא החליש את העבודה המאורגנת, אלא יישומו לצד רפורמה כוללת במוסדותיה וניתוקה של ההסתדרות מקופת חולים כללית הטיבה עם העובדים, שכן ההסתדרות הפכה מגוף מסואב הנאנק בחובות שנאמדו עד שנת 1994 בסך של 600 מיליון דולר (Moskovich, 2015), ומגוף שפועל בתחומים שאינם מעניינה של העבודה המאורגנת, לארגון עובדים גרידא הממוקד במטרותיו לייצוג העובדים (ואזנה, 2018). יתר על כן, את הצניחה בשיעור החברות הם מיחסים לאיבוד נתח מהחברים שממילא לא היה חלק מהעבודה המאורגנת, אלא "חברים בעל כורחם" מתוקף הזדקקותם לשירות הביטוח הרפואי, בהם גמלאים, עצמאים ואפילו מעבידים (ואזנה, 2018).

ההסברים שמספקים רמון ופרץ כמענה לביקורת הנוקבת כלפיהם נותרו שנויים במחלוקת. כך או אחרת לדעת רבים מהחוקרים ניתוקה של ההסתדרות מקופת חולים כללית במסגרת חוק ביטוח ממלכתי היה השינוי המהותי ביותר בתהליך ההדרגתי להחלשת העבודה המאורגנת. הצניחה החדה בשיעור החברות באיגוד מ־85 אחוז בשנות ה־80 לכרבע בלבד לאחר רפורמת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, משקפת ירידה ממשית בכוחה של העבודה המאורגנת. השלכות הרפורמה לא ניכרו רק באיבוד נתח משמעותי בהכנסה הכספית שתמכה בהסתדרות, אלא בשינוי עמוק במערכת יחסי העבודה ובביזור המיקוח הקיבוצי (Mundlak, Saporta, Haberfeld & Cohen, 2013). תהליך זה הצביע על מעבר מהסדרת זכויות העובדים בישראל באמצעות מערכת יחסי עבודה המתבססת על מיקוח קיבוצי למערכת יחדי עבודה המוסדרת בהסכמים מיוחדים במפעלים ובחוזי עבודה אישיים (אליאב, אנדבלד, גוטליב וקצ'נובסקי, 2010). אשר לביקורת כי מכירת נכסי ההסתדרות שירתה את האינטרסים של בעלי הון ואת תהליכי ההפרטה בארץ, פרץ ורמון טוענים כי אלה היו בלתי נמנעים לנוכח חובותיה האדירים של חברת העובדים והכרחיים למניעת קריסתה המוחלטת של ההסתדרות (פרץ, ראיון 16.8.2018).

מדיניות הריבוד שנקט האוצר לשחיקת העבודה המאורגנת נמשכה בשנים אלו עם הלאמת קרנות הפנסיה הוותיקות של ההסתדרות. הרפורמה במערכת הפנסיה, שהחלה בשנת 1995, ביטאה את המעבר לכלכלת שוק ואת השליטה בהוצאות הממשלה כפועל יוצא של תוכנית הייצוב (ספיבק, 2010, בונה, 2016). אומנם תכליתה הייתה להתמודד עם הגירעונות האקטואריים של קרנות הפנסיה של ההסתדרות, שהגיעו לגובה של 10 מיליון שקל (Moskovich, 2015), אך יחד עם זאת, הממשלה ובעיקר אנשי האוצר, שראו בקרנות הפנסיה את מעוז כוחה הפוליטי האחרון של ההסתדרות, הבינו כי ניתוקה מהן יביא להחלשתה (רצון, 2010). מניע נחשק זה שעמד מאחורי הרפורמה נחשף עם השלמתה בחקיקה שנכפתה על ההסתדרות בשנת 2003 בהצהרתו הגלויה של אורי יוגב, הממונה על התקציבים, שאמר: "הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל". בכך איבדה ההסתדרות עד שלהי שנות ה־90 את שני מקורות הכוח שלה – ביטוחי הפנסיה וקופת חולים כללית.

המהלכים שתוארו מראשית שנות השמונים הואצו תוך מסע דה לגיטימציה כנגד ההסתדרות והוועדים והחדרת שיח אנטי עבודה מאורגנת (Kristal, 2016). על פי נרטיב עוין זה, שנועד לערער את הלגיטימיות של העבודה המאורגנת, האיגודים הוצגו כחלק מעולם העבודה הישן והמושחת והוועדים הכוחניים הותקפו והואשמו כמי שמחזיקים כבת ערובה את כלכלת ישראל (Preminger, 2018). התמסדותו של אקלים פוליטי אנטי איגודי בישראל, שהציג את איגודי העובדים כמי שדואגים לעצמם וכגורמים לעיוות בהקצאת המשאבים ולפגיעה בתחרות החופשית, השפיעה בראש ובראשונה על הציבור הרחב וסייע למעסיקים להתנגד לארגוני העובדים בקלות רבה יותר (Kristal, 2016). בנוסף, אין להקל ראש גם בתרומתם של תנאים פנים הסתדרותיים להיחלשות העבודה המאורגנת בישראל; ובהם ניהול בלתי יעיל על בסיס פוליטי תוך התעלמות מבעיות אירגוניות וכלכליות (Moskovich, 2015; Greenberg, 2004), התרחקותה מציבורים נרחבים בחברה ותרבות ארגונית המאופיינת בדפוסים של סיאוב ובירוקרטיה עודפת (ואזנה, 2018).

תהליכים אלה החלישו את כוחו של האיגוד המקצועי בישראל באופן ניכר ושחקו את מערכת יחסי העבודה הקורפורטיסטית שאפיינה את המשק עד שנות ה־80 (מרגלית, 2019). למעשה, ההסתדרות התמודדה כעת עם אותם לחצים איתם התמודדו האיגודים במדינות אחרות: לחצים פנימיים עם המעבר של התעשייה לענפים שקשה לארגן, לצד לחצים חיצוניים כגון גלובליזציה והשלכותיה (Kristal, Mundlak, Cohen & Haberfeld, 2015). הגלובליזציה וההתפתחות הטכנולוגית תרמו להעמקת הפערים בהכנסות. בעוד שהיו מי שראו בניידות כלפי מעלה בהכנסות ובתחרות על רמת השכר אמצעי לשיפור יעילותו של השוק ולניצול מיטבי של כישורי העובדים, הרי שמנקודת מבט שלילית מיוחסת לתחרות זו השלכות שליליות, כגון אי יציבות תעסוקתית ורמת סיכון גבוהה להידרדרות כלכלית (זוסמן ורומנוב, 2000).

בשנות האלפיים זכתה מגמת ההפרטה לתנופה מחודשת (שפירא, 2010). כמו כן, התרחבה צורת ההפרטה החלקית – מיקור חוץ, והשתרשה גם בשירותים הציבוריים, כשמטרה להשיג גמישות בשוק העבודה באמצעות העסקת עובדים באופן מזדמן וארעי, ולהחליש את השפעתם וכוחם של איגודי עובדים למשא ומתן קולקטיבי (פז-פוקס, 2018). אם גל ההפרטה בראשיתו בשנות ה־־90 התמקד בדיכוי כוחה של ההסתדרות ובהפרטת החברות הכושלות של חברת העובדים ההסתדרותיים, הרי שתנופת ההפרטה שהתרחשה באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים הובילה בעיקר להעמקת הריכוזיות במשק ולהעצמת שליטתם של קבוצות בעלי השליטה הגדולות בענפים מרכזיים במשק ובכלכלה (בוטוש, 2020; חמדני, 2009).

תקופה זו הטיבה עם בעלי ההון והובילה למדיניות שכללה הטבות מס לחברות, למעסיקים ולבעלי הכנסות גבוהות ברוח המדיניות הניאו־ליברלית (גוז'נסקי, 2006). לצד צמיחתם של בעלי הון שהתעשרו מהעברת של נכסי המדינה ומפעלים שהופרטו לידיהם הפרטיות, הלכה והעמיקה המצוקה הכלכלית בקרב השכבות החלשות בחברה. תוך שני עשורים, משנת 1979 עד שנת 2002, עלו בהתמדה הפערים בהכנסות כלכליות בישראל (בן־דוד ובלייך, 2013). כך התפתח בישראל שוק עבודה מפוצל, שבו העובדים נחלקים בין שני שווקי עבודה בעלי מאפיינים הפוכים ((Dickens & Land, 1988. האחד, שוק העבודה הראשוני המקיף את המגזר הציבורי המאוגד, שעובדיו מאורגנים במקומות עבודה מאוגדים וממשיכים ליהנות מההסדר הישן ומפירותיו בשל חוזקה המתמשך של העבודה המאורגנת במגזר זה (Gal & Bargal, 2009). השני, פלח השוק המשני, הכולל אוכלוסיות חלשות מרקע סוציו־אקונומי נמוך, בהם עובדי קבלן ועובדים זרים, מועסקים במשרות זמניות, תחת חוזים אישיים ובצורות העסקה ארעיות ללא יציבות תעסוקתית ובתנאי העסקה רעועים. למעשה, אנו טוענים כי ניתן לזהות ארבעה פלחי שוק השונים במאפייניהם וביחסם כלפי העבודה המאורגנת, כאשר לצד שני הראשונים שצוינו ניתן לראות את עובדי השוק הפרטי הבלתי מאוגד מענפים חזקים ויציבים במשק, ואת מגזר ההייטק, תעשייה משגשגת המעסיקה עובדים משכילים בני מעמד הביניים בתנאי העסקה גבוהים בשוק משגשג שביטל עבורם את הצורך במוסד הקביעות. קיטוב זה בשוק העבודה החריף בעשור זה.

למעשה, בתנאים אלה, יכולתם של העובדים להתנגד להשלכות המדיניות הניאו־ליברלית ולמהלכי ההפרטה שהואצו עד סוף העשור הייתה מוגבלת הן בשל כוחה ההולך וקטן של ההסתדרות והן בשל המגבלות שהטיל בית הדין לעבודה על שביתות כנגד מהלכי הפרטה שהוגדרו על ידו כ"שביתה מעין פוליטית" (שקד, 1999). נשאלת השאלה כיצד השפיעה האצת מגמת הגלובליזציה על יכולתם של עובדים אלה להתארגן. הטענה בספרות המחקר, הן במחקרי גלובליזציה והם במחקרי השתתפות פוליטית, היא שקיים ספק לגבי יכולתם של "מפסידני הגלובליזציה" להתגייס ולהשתתף פוליטית כדי לקדם את המדיניות המועדפת עליהם, ונראה ש"מנצחי הגלובליזציה" יכולים לקדם בהצלחה את המדיניות המועדפת עליהם. בטרם נבחן שאלה זו בהיבט של ההשתתפות הפוליטית, נטען בהתאם לממצאי המחקר כי עובדים חסרי מיומנויות שאינם מועסקים בתעשייה סחירה ובעבודה יצרנית, אלא בחברות קבלן הנותנות את שירותיהן לגופים ממסדיים (מכון ויצמן), נתונים להשפעה שלילית של כוחות הגלובליזציה וחשופים למידת סיכון גבוהה בשוק העבודה, על כן יכולתם לצאת לפעולה של התארגנות מוגבלת.

וולטר (2017) טוען כי עבור חלק מהאנשים הגלובליזציה טובה ועבור החלק האחר לא (Walter, 2017). "זוכי הגלובליזציה" יהיו עובדים בעלי יכולות ומיומנויות גבוהות, המועסקים בחברה פרודוקטיבית בתעשייה סחירה החשופה לגלובליזציה – אלה ימצאו בסיכון נמוך בשוק העבודה וייהנו מתנאי שכר והעסקה גבוהים. רמת הסיכון מתייחסת למידת הסיכון של העובד לאבד את מקום העבודה, להיפלט ממעגל העבודה לאבטלה, להידרש להורדת שכר או להקפאת שכר ולהיקלע לקושי במציאת עבודה (Walter, 2017). לעומתם, עובדים בעלי יכולות ומיומנויות נמוכות, המועסקים במשרות צווארון כחול בתעשייה סחירה, יהיו חשופים לסיכון גבוה בשוק העבודה, על כן הם יהיו חסרי יציבות תעסוקתית (Walter, 2017).

נסכם ונאמר עד כה כי בתוך שני עשורים, מראשית שנות ה־80 ועד ראשית שנות האלפיים, השיגה המדיניות הניאו־ליברלית את יעדיה בהחלשת העבודה המאורגנת והובילה לשחיקה הדרגתית בארבעת היסודות עליה נשענה ההסתדרות בעשורים הקודמים: התפרקות מערכת יחסי העבודה הקורפורטיסטית, קריסת חברת העובדים הזרוע הכלכלית של ההסתדרות, ואיבוד שני המונופולים שהיו בידה, קרנות הפנסיה ושירותי הבריאות. בתנאים אלה של היחלשות האיגוד המקצועי ובהינתן מגמות של האצת הגלובליזציה, התרחק ציבור העובדים מרעיון העבודה המאורגנת והתארגנויות עובדים ספונטניות היו אירועים נדיר וספורדיים.

ביבליוגרפיה

אוסצקי לזר, ש. (2000). "מהסתדרות עברית להסתדרות ישראלית: השתלבותם של ערבים בארגון, 1966-1948 "עיונים בתקומת ישראל" י 381 ,417

אייזנשטדט, ש.נ. (1989). "אנשים ומדינה, החברה הישראלית. אסופת מאמרים. שמואל סטמפלר (עורך). עמ' 53. משרד הביטחון – ההוצאה לאור

אליאב, ת., אנדבלד, מ., גוטליב, ד., & קצ'נובסקי, י. (2010). מגמות באי-ציות לחוק שכר מינימום—המקרה הישראלי. ביטחון סוציאלי, 11-46.‎

אלמוג־בר, מ., וגרינשפן, א. (2019). ארגוני החברה האזרחית בישראל. מבט עדכני על בסיס נתוני גייסטאר-ישראל. המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל. חוברת 25.

אל-נקב, י. (2011). השפעת גורמים חברתיים על בריאות. האגודה לזכויות האזרח בישראל.

אמיר, ש. (1987). השפעות צפויות של שינויים בשכר המינימום. רבעון לכלכלה .1039-1042

אקשטיין, צ., לרום, ט. (2006). העוני בישראל: סיבות ומדיניות בשוק העבודה. מכון אהרון למדיניות כלכלית.

אקשטיין, ש., בן ציון, ז., ורוזביץ, ש. (1998). הפרטת חברות בישראל ובעולם. הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

ארלוזורוב, מירב. (2009). יובל שטייניץ: האוצר היה יכול להשיג תוצאה טובה יותר. 15 ביולי.

בר, א. (2014). משקל מעמד הביניים וניתוח השינויים בשנים האחרונות. מרכז המחקר והמידע המחלקה לפיקוח תקציבי.

בהר, ו., בר־שביט, פ., ויסברוד, ד., מאירי, ר., שלו, ב., (2002). "מערכת הפנסיה בישראל". רבעון לבנקאות, 147, 37-54.

בוטוש, נ., (2020). תיאור וניתוח של יישום חוק הריכוזיות והשפעותיו הכלכליות על המשק. מרכז המחקר והידע, המחלקה לפיקוח תקציבי בכנסת.

בונדי, א., שטיין, מ. (2022). זכות ההתארגנות : מהי חשיבותה וכיצד היא באה לידי מימוש? פורום ארלוזרוב.

בונדי, א., לוי, ר., ניסים, ג., וקסלר, ל. (2016). המדריך הישראלי לשיתוף עובדים וקיימות עסקית. בעריכת ובכתיבת ד"ר רובי נתנזון ואיתמר גזלה.

ביאור, חיים. (2007). מה עובר לעופר ושרגא?. הארץ, מוסף כללי, 20 ביולי

בן, אלוף. (2008). הקאמבק של 2008: כך נולד נתניהו החדש מנפילת ביבי הישן. דה מרקר, 24 בדצמבר.

בן־דוד, ד. (2010). שוק העבודה בישראל: היום, בעבר ובהשוואה למערב", בתוך דן בן-דוד (עורך), דו"ח מצב המדינה 2009 – חברה, כלכלה ומדיניות, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, עמ' 183-232.

בן־יהודה, צ. (2015). הנגשת מערכת המשפט לקבוצות אוכלוסייה מוחלשות. מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

בן ישראל, ר. (2003). שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה (Vol. 12018). Open University of Israel.‏

בן־ישראל, ר. (2002). דיני עבודה. האוניברסיטה הפתוחה, כרך 2.‏

בן זקן, ג'ון. 2009. הושג סיכום בין האוצר להתאחדות התעשיינים: הממשלה תגדיל תקציב המדען ב־900 מיליון שקלים. אנשים ומחשבים, 16 ביוני.

בן־יוסף, ת. (2016). 30 שנה למהפכה הניאו ליברלית בישראל. חוברת מסכמת בעקבות כנס לציון 30 שנה לתוכנית החירום לייצוב המשק. עמ' 31-34. מרכז אדווה.

בונה, מ (2016). "שינויים מוסדיים ומדיניות ציבורית: המקרה של יחסי עבודה בישראל". חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

בנישתי, י. (2019). אחריות ציבורית, ממשליות ושינוי מוסדי מקומי: ניתוח השוואתי של תהליכים והחלטות סטטוטוריות בתחום התכנון והבנייה. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

בר, א. (2014). משקל מעמד הביניים וניתוח השינויים בשנים האחרונות. מרכז המחקר והמידע המחלקה לפיקוח תקציבי.

גוז'נסקי, ת. (2009). 1 במאי: רלוונטי מתמיד. האתר של תמר גוז'נסקי.

גוז'נסקי, ת. (2009). עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות.

גוטוויין, ד., (2004). תמורות במדיניות הכלכלית של הימין 1977-2003: מהפרטה מלאימה להפרטה אוליגרכית. עבודה חברה ומשפט, כרך 10 (2004) עמ' 221-239.

גוטליב, ד. (2002). הבטחת הכנסה בגיל העבודה בישראל: תמונת מצב והמלצות מדיניות. הרבעון לכלכלה, (49), 121-158.

גולדשטיין, תני. (2009). פילוג בארגונים הכלכליים: אוריאל לין בחוץ. Ynet, מאי 2009.

גל,. ג'. (2005). מרווחה ללא עבודה לעבודה עם יותר רווחה. ביטחון סוציאלי, (69), 5-10.

גלין, א., וינאי ט. (1971). עסקת החבילה, נקודת מפנה במערכת יחסי העבודה הישראלית, רבעון לכלכלה, 69–70 ,עמ' 106–113.

גל־נור, י., פז־פוקס, א., וציון, נ. (2015). מדיניות ההפרטה בישראל. אחריות המדינה והגבולות בין הציבורי לפרטי. ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

גרינברג, י. וגורני, י. (1997). תנועת העבודה הישראלית. היסודות הרעיוניים, המגמות החברתיות והשיטה הכלכלית. כרך ד', עמ' 896. האוניברסיטה הפתוחה.

גרינברג, י. (1987). מחברת עובדים למשק עובדים. התפתחות רעיון חברת העובדים בשנים 1920-1929. הוצאת פפירוס, בית הוצאה באוניברסיטת תל אביב.

דהן, מ., קוגוט, ת., & שלם, מ. (2011). האם כלכלני משרד האוצר מקבלים החלטות אישיות באופן רציונלי? המקרה של ההחלטה הפנסיונית. הרבעון לכלכלה, 175-198.

דהאן, י., בנימין, ש., גיגי, מ., ליר, ש., שמואלוף, מ., וטוב, נ. ש. (2012). מהקמפוס לנמל: סיקור שביתות ושובתים בתקשורת הישראלית. סוציולוגיה ישראלית 29-56.

דומיניסיני, א., (2009). סקירה שנתית 2009. המוסד לביטוח לאומי, מינהל המחקר והתכנון. ‎

דורון, ג. (2006). על שמאל ועל ימין, על שקרנים ועל פילים לבנים: וגם על ניתוח פוליטי מונחה-תאוריית הבחירה הרציונלית. פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים, (חוברת 15), 169-183.

דורון, א. (2011). מדיניות ההפעלה התעסוקתית: מבט בין ארצי משווה. ביטחון סוציאלי, (86), 63-84.

דושניק, ל. (2011). "ניתוח נתונים במחקר האיכותני: הצעה לארבעה עקרונות מנחים", שבילי מחקר, שנתון המחקר של רשות המחקר במכון מופ"ת, שנתון מס' 17, 137-143.

דניאלי, א., קורנפלד, ע., (2017). מקורות אי השוויון בהכנסות בישראל – תהליכים ומדיניות. הרבעון לכלכלה, (61), 7-54.

דרורי, י. (1985). ראשית התארגנותם של בעלי המלאכה בארץ (עד 1925). קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, (חוברת 34), 145-174.

הופמן־דישון, י. (2016). 30 שנה למהפכה הניאו ליברלית בישראל. חוברת מסכמת בעקבות כנס לציון 30 שנה לתוכנית החירום לייצוב המשק. עמ' 5-10. מרכז אדווה.כהן, נ. (2012). יזמי מדיניות ועיצוב מדיניות ציבורית: המקרה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ביטחון סוציאלי, 5-42

הסקר החברתי לשנת 2007, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים, עמ' 284-285.

הרמן, ת. (1995). מלמטה למעלה: תנועות חברתיות ומחאה פוליטית. האוניברסיטה הפתוחה. ‏

ואזנה, ד. (2018). מאוגדים. התחדשות העבודה המאורגנת בישראל. רעננה: הוצאת שחקים.

ואזנה, ד. (2016). מהפכה וצדק. סיפור התארגנות עובדי פלאפון. רעננה: הוצאת שחקים.

וואלה, (2008). בר־און: מתגבשים צעדים להתמודדות עם ההאטה. מדור כל הכתבות, 23 באוקטובר.

וולף, פנחס. (2009). ועידת העבודה תדון בהצטרפות לממשלת נתניהו. וואלה, חדשות, 18 במרץ.

וולף, א. (2003). חקיקה ופסיקה סוציאלית. ביטחון סוציאלי, (חוברת 64), 147-156.

וייסמן, לילך. (2009). הממונה על התקציבים בלינקוב מתפטר: "אחריותי לתקציב המדינה ולמשק מחייבת אותי”. גלובס, 13 במאי.

ועדת וינוגרד (2007). הועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון. דין וחשבון חלקי, אפריל 2007.

זוסמן, נ., רומנוב, ד. (2003). תחלופת עובדים ישראלים בעובדים זרים בענף הבנייה: תמונת מצב והשלכות למדיניות.  רבעון לכלכלה, 723-747.

זוסמן, נ., ורומנוב, ד. (2000). ניידות בהכנסות מיגיעה אישית ובתעסוקה בישראל בשנים 1993-1996. רבעון לכלכלה566-596.

זייגר, ל. (2016). אי־שוויון: טוב או רע? ישראל וה־OECD.

זליכה, י. (2019). "שוק חופשי" אינו תירוץ לרמוס עובדים. גלובס, 1 במאי.

זרחיה, צבי ובסוק, מוטי. 2009. הנבחרת הכלכלית של נתניהו. 25 בפברואר.

יער, א., (2001). מגמות בחברה הישראלית. באוניברסיטה הפתוחה בישראל. כרך 1, עמ' 641-642.‏

ישיב, ע. (2011). עובדי קבלן: מעיוותי שוק העבודה בישראל (מאמר מורחב).

כהן, נ. (2012). "מדיניות ועיצוב מדיניות ציבורית: המקרה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי". ביטחון סוציאלי, 89, עמ' 5-42.

כהן, נ., & מזרחי, ש. (2011). חמש עשרה שנות מדיניות בריאות בישראל בראי החקיקה: ניתוח ניאו־מוסדי של חוק ביטוח בריאות ממלכתי והשינויים שחלו בו (1994-2009) ביטחון סוציאלי. 65-103.

כהן, נ., (2011). מיהו יזם פוליטי?", מגזין למנהלים, האוניברסיטה הפתוחה, 8 :37-34.

כהן, ע. (2014). הבחירה הציבורית – עקרונות ומחקר בישראל. המקרה הישראלי.

כהן, א., & שילר, צ. (2011). תעשיית הרובוטיקה הישראלית ככלי לצמיחה כלכלית בתקופה הפוסט משברית. מדינה וחברה, 231-258.‎

לוינר, ש., ניר, ט. (2013). מדיניות חברתית באצטלה כלכלית: מטרותיה של מערכת המס בישראל.‏ ספר לפידות. 125-171.

ליבוביץ, רונן. (2009) “היקפו הרחב של חוק ההסדרים לא מאפשר דיון מעמיק בו”. חדשות ערוץ 13, 18 ביוני.

ליטור, ל. (2019). השביתה: משפט, היסטוריה ופוליטיקה. עמ' 37-42. למדא, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

ליפשיץ', ע. (2020). האם הגיעה העת לשנות את כללי ההתארגנות הראשונית? מחשבות נוספות בראי הזמן. מעשי משפט, כתב עת למשפט ולתיקון חברתי. כרך י"א, 303-331.

לנדאו, נ., (2014). התארגנויות עובדים במגזר הפרטי. מגזין התכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר בירושלים. גיליון 16.

מאור, ע. (2012). כן – לשבור? ממשלות ישראל כמובילות מדיניות לשבירת ארגוני עובדים ולהפעלת פרקטיקות של העסקה נצלנית ופוגענית. עמ' 45, אחוה הוצאה לאור.

מור, ב. (2006). השימוש ההאוריסטי בתורת המשחקים. פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים, חוברת 15, 97-121.

מזרחי, ש. (2018). תעסוקתיות והכשרה תעסוקתית : עמדות הציבור, מגמות בשוק העבודה ומדיניות תעסוקה והכשרה.

מזרחי, ש., וצורף, ק., (2017). ניהול אסטרטגי של שינוי ארגוני: המקרה של קיבוץ מגן. סדרת ניירות מחקר במינהל ומדיניות ציבורית.

מיטרני, מ., אושרי, א., שפירא, א., וקיבריק, ר., (2015). דבר העורכים. פוליטיקה, כתב עת למדע המדינה וליחסים בינלאומיים, גיליון 12, עמ' 3.

מילמן־סיון, פ. (2016). "הזכות לחופש ההתארגנות בראי ערכי הדמוקרטיה – התפתחויות בשנת תשע"ד". דין ודברים, ט, עמ' 561-582.

ממן, ד. (2016). "מדינה בכלכלה בעידן הניאו־ליבראלי." 30 שנה למהפכה הניאו־ליברלית בישראל, מרכז אדווה, 11-17

מרגלית, א. (2009). מדגניה עד גן שמואל: המאבק על נוסחה של חוקת הקבוצות. מחקרי משפט, 143-178.

מרגלית, י. (2019). דואליזציה ומעמדות בשוק העבודה. המכון הישראלי לדמוקרטיה, חקר מדיניות 134

מרגלית, י. (2016). יחסי העבודה בישראל, מהו המודל הרצוי להתאגדות עובדים״ המכון

מרגלית, י., הלל, א., גרו, ל., וזרק, ר. (2018). חוק שעות עבודה ומנוחה ומגמות לגמישות בשוק העבודה. המכון הישראלי לדמוקרטיה. מסמך לדיון לקראת כס אלי הורביץ.

הישראלי לדמוקרטיה 99–115 ( חוברת עבודה שהוצגה בכנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה.

נבות, ד., (2008). שחיתות פוליטית בישראל. המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים. המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 22.

נויבואר־שני, מ., & שמיר, ע. (2014). מדיניות ציבורית וההימנעות מהחלטה: המקרה של חוק" החולה הנוטה למות" בישראל. סוגיות חברתיות בישראל, 61-84.

נוימן, ז., וינברגר, י., & גת, י. (1975). השלכות כלכליות של הנהגת פנסיה חובה. הרבעון לכלכלה, (87), 316-326.

נחמיאס, ד., ארבל־גנץ, א. ומידני, א. (2010). מדיניות ציבורית ועקרונות. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

נחמיאס, א., שפיגל, ר. (2009). ואדי סאליב המיתוס ושיברו. מאורעות ואדי סאליב במבט מחקרי חדש.

ניב, שי. (2007). בשורה לעובדים: הסכמה בין הממשלה, המעסיקים וההסתדרות בדרך למהפכה באכיפת זכויות עובדים.

נתנזון, ר., ויס, י., זילברמן, א. (2020). עובדי קבלן בישראל. מאקו, המרכז לכלכלה מדינית.

נתנזון, ר., & זיסר, ג. (1997). השפעת האיגודים המקצועיים בעידן של שינוי כלכלי. רבעון לכלכלה. 373-389.

סבוראי, מ. ובשה, א. (2019). ספר ועדי עובדים. היסטוריה, תיאוריה ופרקטיקה של פעילות ארגוני עובדים וועדי עובדים, עמ' 21-23. הוצאת נבו.

סבירסקי, א. (2009). "לא על המשפט לבדו, לא על ההסתדרות לבדה: קידום התארגנות עובדים ככלי יעיל לאכיפה עצמית של זכויות ולהעצמה חברתית". מעשי משפט, ב, עמ' 87-104.

סבירסקי,. א. (2012). העסקה פוגענית, הדרה וניצול שיטתיים בשוק העבודה. קידום התארגנות עובדים ככלי יעיל לאכיפה עצמית של זכויות ולהעצמה חברתית. המכללה החברתית כלכלית והוצאת אחוה.

סבירסקי, ש., קונור־אטיאס, א. דגן־בוזגלו, נ., לזר־שואף, צ., (2015). עובדים מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית: דו"ח לשנת 2014. מרכז אדוה.

סומר, ה., בן־בשט, ל., & שוורץ, ג. (2005). חופש ההתאגדות. הגשה לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. המכללה הבינתחומית, בית ספר למשפטים.

סיטבון, ע. (2006). הוועדים מול משפחות ההון. מאמר דעה, מעריב – 15.2.2006

סמבול, ש., & בנימין, א. (2007). קיטועים מבניים ומגדריים של היסטוריית העבודה של נשים: הצמצום במבני ההזדמנויות של עובדות עניות. סוציולוגיה ישראלית, 7-39.

סקוצ'פול, ת. ד. (2007). קול ואי־שוויון: תמורות בדמוקרטיה האזרחית בארצות הברית. ביטחון סוציאלי, 9-42.

פדן, כ., (2015). הרפורמה בחוק החברות החדש - דינמיקה של שינוי מוסדי. בעלי מניות מול שאר קהלים בסעיף תכלית התאגיד העסקי. חיבור לשם קבלת תואר "מוסמך במדעי החברה", אוניברסיטת בן גוריון.

פדר, א. שראל, מ. וזיכרמן, צ. (2016). "ארגוני עובדים בישראל: ניתוח כלכלי והמלצות חקיקה. פורום קהלת למדיניות, נייר מדיניות מס' 25, אדר א׳ תשע"ו.

פוסובסקי, א., פלד, מ. (2014). תומס פיקנטי: "בעולם החדש לא יישאר דבר למעמד הביניים". כלכליסט, 24 באפריל.

פוקס, ה., ווייס, א., (2018). שוק העבודה: מבט על. מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.

פז־פוקס, א. (2017). עובדים בעידן של הפרטה. חברה, כתב עת סוציאל־דמוקרטי, גיליון 51, עמ' 7-9.

פילוט, אדריאן. (2009). האירועים והמהלכים הבולטים ב־2009. 14 בדצמבר.

פילק, ד. (2016). 30 שנה למהפכה הניאו ליברלית בישראל. חוברת מסכמת בעקבות כנס לציון 30 שנה לתוכנית החירום לייצוב המשק. עמ' 57-59. מרכז אדווה.

פישר, ע., (2019). שיח התאגדויות עובדי הייטק בישראל 2014–2018. סוציולוגיה ישראלית, חוברת 2, 10-33.

פריש־אבירם, נ., כהן, נ. ובארי, א. (2017). ביורוקרטים ברמת הרחוב, דפוסי שלטון מקומי ויוזמות מדיניות: מקרה הבוחן של הפרדת פסולת ברשויות המקומיות בישראל. המרכז לניהול ומדיניות ציבורית, אוניברסיטת חיפה.

פתאל, ו. (2013). תיאור של פערי השכר בישראל בשנים האחרונות. מרכז המחקר והמידע של הכנסת, המחלקה לפיקוח תקציבי. מוגש לוועדת הכספים.

צבאג, ש. (1995). "עוצמות במערכה: יחסי ההסתדרות וממשלות הליכוד 1984-1977". בני ברק: הקיבוץ המאוחד.

צבר־בן יהושע, נ. (2016). "אתנוגרפיה בחינוך". בתוך נ. צבר־בן יהושע, (עורכת), מסורות וזרמים במחקר האיכותני: תפיסות אסטרטגיות וכלים מתקדמים (עמ' 86-118). תל אביב: מכון מופת.

קידר, א., וגל, ג. (2017). תהליך עיצוב המדיניות של שכר מינימום מותאם. ביטחון סוציאלי, (חוברת 102), 101-144.‎

קליין. ד., חישוקי הגלובליזציה: אתגרים לניהול מדיניות חברתית בישראל. הרבעון לכלכלה, 2004.

קמחי, א., שרברמן, ק. (2014). בעריכת דן בן דוד. מגמות באי־שוויון בשכר העבודה בישראל. מתוך דוח מצב המדינה, חברה כלכלה ומדיניות, 2014.

קרישינבאום, י. (2019). דו"ח :OECD התאגדות עובדים תורמת לצמיחה שוויונית ומשפרת את איכות התעסוקה. 20 בנובמבר.

רגב, קידר ופורת, (2020). "מערך ההכשרות המקצועיות בישראל. חסמים, כשלים ואתגרים בהשוואה בינלאומית. מחקר מדיניות 141. צורים. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

רבין-מרגליות, ש. (2009). חברות השירותים, מזמיני השירותים ובעיקר מה שביניהם: על מעמדם ועל אכיפת זכויותיהם של עובדי חברות השירותים. מחקרי משפט, 525-562.

רדאי, פ. וגיל-עד, נ. (2003). ארגוני עובדים ומשא ומתן קיבוצי בישראל – מבט אל המאה ה־21. משפטים לד(1) תשס"ד. הוצאת נבו.

רוזנפלד, רפי, (2009). עיני: "בלעדיי זה לא היה קורה” nrg, מוסף עסקים, 27 במרץ.

רוטנברג, ב. (2020). ניתוח מדיניות התעסוקה בישראל ובמדינות המפותחות בתקופת משבר נגיף הקורונה. מרכז המחקר והמידע, המחלקה לפיקוח תקציבי, כנסת ישראל.

רזין, א., וייס, י., מואב, ע., & צדקה, א. (2007). האוניברסיטאות: משבר כלכלי ארגוני ובריחת מוחות": מוקדי המצוינות באוניברסיטאות קורסים. הרבעון לכלכלה, 54(2), 143-157.

רמון, ח. (2021). נגד הרוח. הוצאת ידיעות ספרים.

רם. א., בין הנשק והמשק: ישראל בעידן העולמקומי. סוציולוגיה ישראלית, כרך 1 pp. 95-145 תש"ס, 1999.

רצון, מ. (2010). יזמי מדיניות, הבניות פוליטיות וחלון הזדמנויות: הפוליטיקה של הרפורמה השנייה במערכת הפנסיה בישראל. סוציולוגיה ישראלית, יא (2), 463-484.

שוהם, ח. (2012). מהעלייה השלישית לעלייה השנייה ובחזרה: היווצרות החלוקה לתקופות לפי העליות הממוספרות. ציון, 189-222.‏

שטאובר, ש., (2018). הקרב על הוועד. הוצאת יהושוע שטאובר, ספרי ניהול ועסקים.

שטייר, ח., לוין־אפשטיין, נ. (1988). המבנה הסקטוריאלי של שוק העבודה בישראל. מגמות, 111-132.

שמיד, ה., (2015). החברה האזרחית בישראל – תמורות, מגמות וכיווני פעולה לעתיד. ביטחון סוציאלי, גיליון 98, 5-13.

שמיר, ע. (2013). על נגישות ורגישות.: צרכנות פוליטית, יזמות חברתית-פוליטית וצדק חברתי בישראל. ביטחון סוציאלי, 92, 129-160.

שמיר, ר. (2000). בורגנות יהודית בפלסטינה הקולוניאלית: קווי-מתאר לסדר-יום מחקרי. סוציולוגיה ישראלית, (חוברת 1), 133-148.

שפירא, א., (2010). תהליכי הפרטה בישראל. פרלמנט, גיליון 67.

שפירא, א. (2019). בן גוריון, דמותו של מנהיג. תל אביב: עם עובד

שפרמן, ת. (2012). חוצים את הקווים. המכון הישראלי לדמוקרטיה. הפרלמנט, גיליון 63.

שקד, מ. (2003). "תיאוריה של איסור השביתה הפוליטית", שנתון משפט העבודה ז', 1999. בתוך: רות בן־ישראל (עורכת), שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, האוניברסיטה הפתוחה, תל־אביב.

תג'ר, מ., (2006). לעבוד בלי כבוד. זכויות עובדים והפרתן. האגודה לזכויות האזרח בישראל. עמ' 80-81.

תושב־אייכנר נ. (2009). ״שינוי חוקי המשחק בעולם העבודה סקירת ספרות״ מנהל מחקר וכלכלה / משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. נדלה מאתר משרד העבודה והרווחה.

פרוטוקולים ותוכניות עבודה

ועדת הכספים, 2009. פרוטוקול מיום 18.5.2009, מושב ראשון, הכנסת השמונה עשרה, בנושא: "סקירת האוצר."

ועדת הכלכלה, 2009. פרוטוקול מיום 15.6.2009, מושב ראשון, הכנסת השמונה עשרה, בנושא: הצעת חוק לתשלום חלקי של דמי הבראה בשירות הציבורי בשנים 2009 ו־2010 (הוראת שעה), התשס"ט-2009".

החלטת ממשלה, 2008. "יחסי הממשלה, החברה האזרחית והמגזר העסקי התורם להשגת מטרות ציבוריות." החלטת ממשלה מס. 3190 של הממשלה מיום 24.02.2008, מזכירות הממשלה.

משרד האוצר, 2009. בלימה ותנופה. המדיניות הכלכלית לשנים 2009-2010 להתמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי. ירושלים: משרד האוצר.

עיתונות

כלכליסט, (2009). הממונה על התקציבים באוצר הודיע על התפטרותו. 13 במאי.

כלכליסט, (2016). חקר ביצועים: השבוע הקשה של משפחת נתניהו. 18 בפברואר.

‏

Adler, S. J., & Avgar, A. (2003). National Labour Law Profile: The State of Israel. ILO Report, Social Dialogue, Labour Law and Labour Administration Department, Geneva.

Alon־Shenker, P., & Davidov, G. (2016). Organizing: Should the Employer Have a Say?. Theoretical Inquiries in Law, 17(1), 63-100.

Bartram, D., (1998) Foreign workers in Israel: history and theory, International Migration Review, vol. 32, no. 2, pp. 303–25.

Bekker, S. (2018). Flexicurity in the European Semester: still a relevant policy concept?. Journal of European Public Policy, 25(2), 175-192.‏

Bekker, S., & Mailand, M. (2019). The European flexicurity concept and the Dutch and Danish flexicurity models: How have they managed the Great Recession?. Social Policy & Administration, 53(1), 142-155.‏

Beland, D., Campbell, A. L., & Weaver, R. K. (2022). Policy Feedback: How Policies Shape Politics. Cambridge University Press.

Beland, D. (2016). Kingdon reconsidered: ideas, interests and institutions in comparative policy analysis. Journal of Comparative Policy Analysis: Research and Practice, 18(3), 228-242.

‏Beland, D., & Schlager, E. (2019). Varieties of policy feedback research: Looking backward, moving forward. Policy Studies Journal, 47(2), 184-205.

Ben-Israel, R., & Mironi, M. (1988). The Role of Neutrals in the Resolution of Interest Disputes in Israel. Comp. Lab. LJ, 10, 356.

‏ Bennett, A. (2010). Process tracing and causal inference.

Berger, R. (2015). Now I see it, now I don’t: Researcher’s position and reflexivity in qualitative research. Qualitative research, 15(2), 219-234.‏

Bertsou, E. (2019). Rethinking political distrust. European Political Science Review, 11(2), 213-230.‏

Best, S. J., & Krueger, B. S. (2005). Analyzing the representativeness of Internet political participation. Political Behavior, 27(2), 183-216.‏

Bhalerao, K. P., & Bhlerao, S. P. (2017). The Impact of Globalization on the Trade Union Movement in India. International Journal of Research in Social Sciences, 7(4), 233-246.

Bieling, HJ & Lux, J., (2014). Conflicts Social Induced Crisis in the European Union-Trade Union Perspectives: The Emergence of’Crisis Corporatism’or the Failure of Corporist Arrangements?. Global Labor Journal , 5 (2).

Biland, E. & Steinmetz, H. (2017) ‘Are judges street-level bureaucrats? Evidence from French and Canadian family courts’, Law and Social Inquiry, vol. 42, no. 2, pp. 298–324.

Blatter, J., & Haverland, M. (2014). Case studies and (causal-) process tracing. In Comparative policy studies (pp. 59-83). Palgrave Macmillan, London.

Block, F. (2019). Problems with the concept of capitalism in the social sciences. Environment and planning A: economy and space, 51(5), 1166-1177.

Bocse, A. M. (2020). NATO, energy security and institutional change. European security, 29(4), 436-455.

Boltanski, L., & Chiapello, E. (2005). The New Spirit of Capitalism (G. Elliot, Trans.). London Verso.

Bondy AS (2020) The creation and erosion of sectoral collective bargaining: the development of hybrid labor relations in the Israeli private sector. Work, Society and Law 16: 79–102 (in Hebrew).

Bondy, A. S. (2021). Conflictual complementarity: new labour actors in corporatist industrial relations. Work, Employment and Society, 0950017020981557.

Bor, J., Cohen, G. H., & Galea, S. (2017). Population health in an era of rising income inequality: USA, 1980–2015. The Lancet, 389(10077), 1475-1490.

Breetz, H. L. (2020). Do big goals lead to bad policy? How policy feedback explains the failure and success of cellulosic biofuel in the United States. Energy Research & Social Science, 69, 101755.‏

Bucci, L. C. (2018). Organized labor’s check on rising economic inequality in the US states. State Politics & Policy Quarterly, 18(2), 148-173.

Buchanan, J. M., & Tullock, G. (2003). What is public choice theory. Rationalizing capitalist democracy: The cold war origins of rational choice liberalism, 133.‏

Brady, H. E., Verba, S., & Schlozman, K. L. (1995). Beyond SES: A resource model of political participation. American political science review, 89(2), 271-294.‏

Brand, G., & Regev, E. (2015). The Dual Labor Market: Trends in Productivity, Wages and Human capital in the Economy. State of the Nation Report, 48, 48.‏

Brandolini, A. , & Smeeding, TM ( 2011 ). OECD . ( B. Nolan , W. Salverda , & TM Smeeding , Eds.) The Oxford handbook of Economic In Equalification.

Brown, L., & Das, A. (2022). Unionization and income inequality in Canada. Applied Economics Letters, 1-4.

Brueggemann, J. (2014). The role of organized labor in civil society. Sociology Compass, 8(8), 1033-1044.

Boeri, T., Conde-Ruiz, J. I., & Galasso, V. (2012). The political economy of flexicurity. Journal of the European Economic Association, 10(4), 684-715.‏

Boggild, T. (2020). Politicians as party hacks: party loyalty and public distrust in politicians. The Journal of Politics, 82(4), 1516-1529.‏

Bondy, A. S. (2021). New labor actors under corporatism: Complementarity and the renewal of class representation for precarious workers. Critical Sociology, 47(3), 425-439.

Bondy AS (2018) The (dis)advantages of sector-level bargaining: outsourcing of cleaning work and the segmentation of the Israeli industrial relations system. Journal of Industrial Relations, 60(5): 691–710.

Bosch, G., & Charest, J. (2008). Vocational training and the labour market in liberal and coordinated economies. Industrial relations journal, 39(5), 428-447.

Brady, H. E., & Collier, D. (Eds.). (2010). Rethinking social inquiry: Diverse tools, shared standards. Rowman & Littlefield Publishers.

Bruton, G. D., Ahlstrom, D., & Li, H. L. (2010). Institutional theory and entrepreneurship: where are we now and where do we need to move in the future?. Entrepreneurship theory and practice, 34(3), 421-440.‏

Buchanan, J. (2003). Union amalgamations as a basis for union renewal in Australia: insights from unfinished business. Just Labour.

Burchardt, J. (2020). Flexicurity: The Danish Model. The Palgrave Handbook of Management History, 1163-1183.‏

Cahill, D. (2011). Beyond Neoliberalism? Crisis and the Prospects for Progressive Alternatives. New Political Science, 33(4): 479–492.

Caiani, M., & Graziano, P. (2019). Understanding varieties of populism in times of crises. West European Politics, 42(6), 1141-1158.‏

Cairney, P. (2018). Three habits of successful policy entrepreneurs. Policy & Politics, 46(2), 199-215.

Campbell, J., (2010). “Institutional Reproduction and Change.”, pp. 87-115 in: The Oxford Handbook of Comparative Institutional Analysis, edited by G. Morgan, J.L. Campbell, C. Crouch, O.K. Pedersen, and R. Whitley. New York: Oxford University Press.

Campbell, A. L. (2003). How policies make citizens: Senior political activism and the American welfare state. Princeton: Princeton University Press.

Capano, G., & Galanti, M. T. (2021). From policy entrepreneurs to policy entrepreneurship: Actors and actions in public policy innovation. Policy & Politics, 49(3), 321-342.

Capoccia, G. (2015). Critical junctures and institutional change. Advances in comparative-historical analysis, 147.‏

Capoccia, G. (2016). When do institutions “bite”? Historical institutionalism and the politics of institutional change. Comparative Political Studies, 49(8), 1095-1127.‏

Cawson, A. (1986). Corporatism and political theory. Oxford: Blackwell.

Cazes, S., Garnero, A., & Martin, S. (2019). Negotiating our way up: Collective bargaining in a changing world of work. OECD Publishing: Paris, France.‏

Chakravarty, S. R., & Lugo, M. A. (2019). Multidimensional indicators of inequality and poverty. Poverty, Social Exclusion and Stochastic Dominance, 223-259.

Chenic, A. S., Angelescu, C., & Gheorghita, A. R. (2012). Providing labor market flexicurity and quality of life through better education and professional training. Procedia-social and behavioral sciences, 46, 4560-4566.‏

Christiansen, P. M., Norgaard, A. S., Rommetvedt, H., Svensson, T., Thesen, G., & Oberg, P. (2010). Varieties of democracy: Interest groups and corporatist committees in Scandinavian policy making. Voluntas: International Journal of Voluntary and Nonprofit Organizations, 21(1), 22-40.

Clarke, C. (2015). Process Tracing: Defining the Undefinable.

Clawson, D. (2003). The next upsurge: Labor and the new social movements. Cornell University Press.‏

Coate, S., & Morris, S. (1995). On the form of transfers to special interests. Journal of political Economy, 103(6), 1210-1235.

Coccia, M. (2018). An introduction to the theories of institutional change. Journal of Economics Library, 5(4), 337-344.‏

Cohen, N., & Neomi F. A. (2021) “Street‐level bureaucrats and policy entrepreneurship: When implementers challenge policy design.” Public Administration 99, no. 3: 427-438.

Cohen, N. (2015). Bargaining and informal interactions in the national budget: A game theory analysis of the Israeli case. International Review of Administrative Sciences, 81(1), 58-78.

Cohen, N. (2015). Solving Problems Informally: The Influence of Israel’s Political Culture on the Public Policy Process. In Public administration and policy in the Middle East (pp. 231-245). Springer, New York, NY.

‏ Cohen, N. (2016). Policy entrepreneurs and agenda setting. In N. Zahariadis (Ed.), Handbook of public policy agenda setting (pp. 180–199). Cheltenham, England: Edward Elgar.

Cohen, A., & Baruch, Y. (2010). An agency theory perspective of the Israeli labor market segmentation: Past, present, and future. Human Resource Management Review, 20(3), 186-193.

Cohen, Y., Haberfeld, Y., Kristal, T., & Mundlak, G. (2007). The state of organized labor in Israel. Journal of Labor Research, 28(2), 255-273.

Colaux, E., Moyson, S., & Schiffino, N. (2022). Judges on the frontline: delivering justice under challenging managerial conditions. In 79th Annual Midwest Political Science Association (MPSA) Conference.

Collier, D. (2011). Understanding process tracing. PS: Political Science & Politics, 44(4), 823-830.

Connolly, H., Marino, S., & Lucio, M. M. (2014). Trade union renewal and the challenges of representation: Strategies towards migrant and ethnic minority workers in the Netherlands, Spain and the United Kingdom. European Journal of Industrial Relations, 20(1), 5-20.

Cooper, R. (2018). What is Civil Society, its role and value in 2018?.

Crafts, M. N. (2000). Globalization and growth in the twentieth century (No. 0-44). International Monetary Fund.

Crouch, C. (2017). Membership density and trade union power. Transfer: European Review of Labour and Research, 23(1), 47-61.

Crowe, H. (2011). The Impact Of Political Corruption On Social Welfare In The Federal Republic Of Nigeria.

Cutler, H., Shields, M., & Davies, S. (2018). Can state tax policy increase economic activity and reduce inequality?. Growth and Change, 49(1), 142-164.

Dabla-Norris, M. E., Kochhar, M. K., Suphaphiphat, M. N., Ricka, M. F., & Tsounta, M. E. (2015). Causes and consequences of income inequality: A global perspective. International Monetary Fund.

Dahan, M., Kogut, T., & Shalem, M. (2009). Do Economic Policymakers Practice what they Preach? The Case of Pension Decisions.

Darlington, R., & Upchurch, M. (2012) A reappraisal of the rank-and-file versus bureaucracy debate. Capital & Class 36(1): 77–95.

Davidov, G. (2009). Judicial Developments of Collective Labour Rights-Contextually. Canadian Lab. & Emp. LJ, 15, 235.‏

Davidov, G., & Eshet, E. (2015). Intermediate approaches to unfair dismissal protection. Industrial Law Journal, 44(2), 167-193.

Davidov, G., & Eshet, E. (2022). Improving Compliance with Labor Laws: The Role of Courts. Comparative Labor Law & Policy Journal.

Davidovitz, M. & Cohen, N. (2020) Playing defense: the impact of trust on the coping mechanisms of street-level bureaucrats. Public Management Review, 1–22.

Davidovitz, M. & Cohen, N. (2021) Alone in the campaign: distrust in regulators and the coping of front-line workers. Regulation and Governance. https://doi.org/10.1111/rego.12396

Dawson, P. (2003). Union Organizing: Campaigning for trade union recognition (Vol. 8). Psychology Press.‏

De Palma, F., & Seegmuller, T. (2005). Dual labor market and endogenous fluctuations. Macroeconomic Dynamics, 9(3), 398-411.‏

De Cuyper, N., Piccoli, B., Fontinha, R., & De Witte, H. (2019). Job insecurity, employability and satisfaction among temporary and permanent employees in post-crisis Europe. Economic and Industrial Democracy, 40(2), 173-192.

De Pinto, M., & Michaelis, J. (2019). The labor market effects of trade union heterogeneity. Economic Modelling, 78, 60-72.

Demirgüç-Kunt, A., Peria, MSM, & Tressel, T. (2020). The global financial crisis and the capital structure of firms: Was the impact more severe among SMEs and non-listed firms? Journal of Corporate Finance , 60 , 101514.

Dhaor, S. S. (2006). Social welfare administration.

Dickens, W. T., & Lang, K. (1988). The reemergence of segmented labor market theory. The American Economic Review, 78(2), 129-134.‏

DiMaggio, P. J. (1991). Social structure, institutions, and cultural goods: The case of the United States. In P. Bourdieu & J.S. Coleman (Eds.), Social theory for a changing society (pp. 133-155). Boulder New York: Westview Press.

DiMaggio, P.J. & Powell, W.W. (1991). Introduction. In W.W. Powell & P.J. DiMaggio (Eds.), The new institutionalism in organizational analysis (pp. 1–38). Chicago: University of Chicago Press.

DiMaggio, Paul. 1988. “Interest and Agency in Institutional Theory.” Institutional Patterns and Organizations Cambridge 1–21.

DiMaggio, P.J. & Powell, W.W. (1983). The iron cage revisited: Institutional isomorphism and collective rationality in organizational fields. American Sociological Review, 48, 147–160.

Diskin, A. (2010). The Likud: the struggle for the centre. Israel Affairs, 16(1), 51-68.

‏Dorre, K., Holst, H., & Nachtwey, O. (2009). Organising-A strategic option for trade union renewal?. International Journal of Action Research, 5(1), 33-67.

Downs, A., (1957) An Economic Theory of Democracy, New York: Harper and Row.

Drazen, A., & Easterly, W. (2001). Do crises induce reform? Simple empirical tests of conventional wisdom. Economics and Politics, 13(2), 129–157.

Dunham, R. B. (1984). Organizational behavior: people and processes in management. Homewood, Ill.: Irwin.

Dur, A. (2008). Interest groups in the European Union: How powerful are they?. West European Politics, 31(6), 1212-1230.

Dutt, A. K. (2011). Institutional change and economic development: concepts, theory and political economy. Journal of Institutional Economics, 7(4), 529-534.

Duval, R., & Elmeskov, J. (2005). The effects of EMU on structural reform in labour and product markets (OECD Economics Department Working Papers, No. 438).

Dynarski, S. (2018). Fresh Proof That Strong Unions Help Reduce Income Inequality. New York Times, 6.

Eckstein, Z., Lifshitz, O., & Larom, T. (2017). Labor Market Changes. Aaron Institute for Economic Policy Paper.‏

Ehrenberg, R. G. (2005). Reducing inequality in higher education: Where do we go from here?.

Ellem, B., Goods, C., & Todd, P. (2020). Rethinking power, strategy and renewal: Members and unions in crisis. British Journal of Industrial Relations, 58(2), 424-446.

Erasmus, E. (2015). Street-level bureaucracy. Retrieved September, 15, 2017.

Evans, P., & Sewell, W. H. (2013). The neoliberal era: Ideology, policy, and social effects. In P. Hall & M. Lamont (Eds.), Social resilience in the neoliberal era (pp. 35–68). Cambridge: Cambridge University Press.

Farr, Z. (2012). Upgrading the American Labor Relations System: An Analysis of Several Alternatives.‏

Feldman, Y., Falk, A., & Katz, M. (2011). What workers really want: Voice, unions, and personal contracts. Employee Rights and Employment Policy Journal, 15, 237-278.

Filc, D. (2011). Post-populism: explaining neo-liberal populism through the habitus. Journal of Political Ideologies, 16(02), 221-238.

Fine, J. (2009) A marriage made in heaven? Mismatches and misunderstandings between worker centres and unions. British Journal of Industrial Relations 45(2): 335–360.

Fishman, E., & Kimhi, A. (2013). Is the Israeli Labor Market Segmented?. Taub Center for Social Policy Studies Research Paper, (13.01).‏

Fitzenberger, B., Kohn, K., & Lembcke, A. C. (2013). Union density and varieties of coverage: The anatomy of union wage effects in Germany. ILR Review, 66(1), 169-197.‏

Fletcher, B., & Hurd, R.W. (1998). “Beyond the organizing model: the transformation process”, In Bronfenbrenner, K., Friedman, S., Hurd, R.W., Oswald, R.A. & Seeber, R.L. (Eds), Organizing to Win. New Research on Union Strategies, Cornell University Press, Ithaca, NY.

Frege, C., Kelly, J., & Kelly, J. E. (Eds.). (2004). Varieties of unionism: Strategies for union revitalization in a globalizing economy. Oxford University Press on Demand.‏

Fisher, B. (2020). Unlikely Unionists Labour and Social Justice. FRIEDRICH-EBERT-STIFTUNG – Unlikely unionists.

Fitzenberger, B., Kohn, K., & Lembcke, A. C. (2013). Union density and varieties of coverage: the anatomy of union wage effects in Germany. ILR Review, 66(1), 169-197.

Forbath, W., & Brishen, R., (2017). “A New Type of Labor Law for a New Type of Worker.” New York Times, September 4. Accessed June 14, 2018. https://www.nytimes. com/2017/09/04/opinion/labor-laws-workers.html.

Friedberg, R. M. (2001). The impact of mass migration on the Israeli labor market. The Quarterly Journal of Economics, 116(4), 1373-1408.‏

Frisch-Aviram, N., Cohen, N., Beeri, I., (2018), Low-level bureaucrats, local government regimes and policy entrepreneurship, Policy Sciences, 51, 39–57.

Frisch-Aviram, N., Cohen, N., Beeri, I., (2019), Wind(ow) of Change: A Systematic Review of Policy Entrepreneurship Characteristics and Strategies, Policy Studies Journal, doi: 10.1111/psj.12339

Freeman, R. B., & Kleiner, M. M. (1990). Employer behavior in the face of union organizing drives. ILR Review, 43(4), 351-365.

Freeman, R.& Joel, R. (1999). What Workers Want. Ithaca, N.Y.: ILR Press.

Fuchs, H., & Weiss, A. (2018). Israel’s labor market: An overview. State of the Nation Report: Society, Economy and Policy 2018.‏

Fuentes, A., & Pipkin, S. (2022). Appetite for Reform: When do Exogenous Shocks Motivate Industrial Policy Change?. The Journal of Development Studies, 1-21.

IMF (International Monetary Fund) (2003). Fund Assistance for Countries Facing Exogenous Shocks. Available.

Gal, J., & Bargal, D. (2009). Labor welfare in Israel. Journal of Workplace Behavioral Health, 24(1-2), 185-204.‏

Gal, J., & Madhala, S. (2018). Israel’s social welfare system: An overview. State of the nation report: Society, economy and policy in Israel, 315-334.

Galang, R. M. N. (2012). Victim or victimizer: Firm responses to government corruption. Journal of management Studies, 49(2), 429-462.‏

Gerring, J. (2008). The mechanismic worldview: Thinking inside the box. British Journal of Political Science, 38(1), 161–179.

Gerschewski, J. (2021). Explanations of institutional change: Reflecting on a “missing diagonal”. American Political Science Review, 115(1), 218-233.

Gilad, S., Alon‐Barkat, S., & Weiss, C. M. (2019). Bureaucratic politics and the translation of movement agendas. Governance, 32(2), 369-385.

Giovanis, Nickolaos. “Decline of Trade Unions’ Density Due to the Economic Crisis: A Quantitative Research.” International Journal of Economic Perspectives 11.4 (2017).

Goldberg, G. (2010). Kadima goes back: the limited power of vagueness. Israel Affairs, 16(1), 31-50.‏

Goodin, R. (2015). The Collective Action Problem. In Fair Resource Allocation and Rationing at the Bedside. Oxford University Press.‏

Granovetter, M., (2018). The sociology of economic life. New York: Routledge

Grinberg, L. L. (2013). The J14 resistance mo (ve) ment: The Israeli mix of Tahrir Square and Puerta del Sol. Current Sociology, 61(4), 491-509.

Gordon, M. E., & Turner, L. (Eds.). (2000). Transnational cooperation among labor unions (No. 36). Cornell University Press.‏

Greenberg, Y. [in Hebrew]. 2004. Anatomy of Crisis Foretold: The Collapse of Labor Owned Enterprises in the 80s. Tel Aviv: Am Oved.

Greer, S. (2015). John W. Kingdon, Agendas, alternatives, and public policies. In The Oxford Handbook of classics in public policy and administration.

Guldbrandsson, K., & Fossum, B. (2009). An exploration of the theoretical concepts policy windows and policy entrepreneurs at the Swedish public health arena. Health promotion international, 24(4), 434-444.

Grady, J., & Simms, M. (2019). Trade unions and the challenge of fostering solidarities in an era of financialisation. Economic and Industrial Democracy, 40(3), 490-510.

Grossman, G. M., & Helpman, E. (2001). Special interest politics. MIT press.

Gumbrell-McCormick R and Hyman R (2013) European trade unions: In search of a narrative. Labor History 54: 477–483.

Gwatkin, D. R. (2000). Health inequalities and the health of the poor: what do we know? What can we do?. Bulletin of the world health organization, 78, 3-18.

‏Haberfeld, Y. (1995). “Why Do Workers Join Unions? The Case of Israel.” Industrial and Labor Relations Review 48: 656–70.

Hacısalihoglu, E. (2015). Rethinking Dual Labor Market Theory under Global Precarity Conditions. International Journal of Business and Social Science, 6(6).‏

Hacker, J. S. (2004). Privatizing risk without privatizing the welfare state: The hidden politics of social policy retrenchment in the United States. American Political Science Review, 98(2), 243-260.

Haiven, L. (2006). Expanding the union zone: Union renewal through alternative forms of worker organization. Labor Studies Journal, 31(3), 85-116.

Halkos, G., & Bousinakis, D. (2017). The effect of stress and dissatisfaction on employees during crisis. Economic Analysis and Policy, 55, 25-34.

Hall, P. A., & Soskice, D. (2001). An introduction to varieties of capitalism. op. cit, 21-27.

Hamza, M. (2020). A Path Dependent Analysis of the Egyptian Uprising in 2011 and the Coup of 2013. The Undergraduate Journal of Near and Middle Eastern Civilizations, 12, 10-25.

Hanieh, A. (2003). From state-led growth to globalization: The evolution of Israeli capitalism. Journal of Palestine Studies, 32(4), 5-21.

Harel, G. H., Tzafrir, S. S., & Bamberger, P. (2000). Institutional change and union membership: A longitudinal analysis of union membership determinants in Israel. Industrial Relations: A Journal of Economy and Society, 39(3), 460-485.

Harpaz, I., & Meshoulam, I. (2010). The meaning of work, employment relations, and strategic human resources management in Israel. Human Resource Management Review, 20(3), 212-223.

Heery, E., Simms, M., Simpson, D., Delbridge, R., & Salmon, J. (2000). Organizing unionism comes to the UK. Employee Relations, 22(1), 38-57.‏

Heery E (2005) Sources of change in trade unions. Work, Employment and Society 19(1): 91-106.

Henderson, K. M. (2004). Characterizing American public administration: The concept of administrative culture. International Journal of Public Sector Management.

‏ Herweg, Nicole, Christian Huß, and Reimut Zohlnhofer. 2015. “Straightening the Three Streams: Theorizing € Extensions of the Multiple Streams Framework.” European Journal of Political Research 54 (3): 435–49.

Hexel, D. R. (2010). Quo vadis Avoda? ‏Comments on the State of Affairs of the Labor Party and the Israeli Left.

Hickey, R., Kuruvilla, S., & Lakhani, T. (2010). No panacea for success: Member activism, organizing and union renewal. British Journal of Industrial Relations, 48(1), 53-83.

Hodder, A., & Edwards, P. (2015). The essence of trade unions: understanding identity, ideology and purpose. Work, employment and society, 29(5), 843-854.‏

Hogan, J., & Doyle, D. (2007). The importance of ideas: An a priori critical juncture framework. Canadian Journal of Political Science/Revue canadienne de science politique, 40(4), 883-910.

Hogan, J. (2019). The critical juncture concept’s evolving capacity to explain policy change. European Policy Analysis, 5(2), 170-189.

Hollister, M. (2011). Employment stability in the US labor market: Rhetoric versus reality. Annual Review of Sociology, 37, 305-324.‏

Holgate, J., Simms, M., & Tapia, M. (2018). The limitations of the theory and practice of mobilization in trade union organizing. Economic and Industrial Democracy, 39(4), 599-616.

Howlett, M., McConnell, A., & Perl, A. (2015). Streams and stages: R econciling K ingdon and policy process theory. European Journal of Political Research, 54(3), 419-434.

Hudson, K. (2007). The new labor market segmentation: Labor market dualism in the new economy. Social science research, 36(1), 286-312.‏

Hwang, H., & Powell, W. W. (2005). Institutions and entrepreneurship. In Handbook of entrepreneurship research (pp. 201-232). Springer, Boston, MA.‏

Hyde, A. (2001). Employee organization in Silicon Valley: Networks, ethnic organization, and new unions. University of Pennsylvania Journal of Labor and Employment Low, 4(3), 493-528.

Hyman, R. (2016). The very idea of democracy at work. Transfer: European Review of Labour and Research, 22, 11-24.

Ibsen, C. L., & Tapia, M. (2017). Trade union revitalisation: Where are we now? Where to next?. Journal of Industrial Relations, 59(2), 170-191.

Isaacs, A. (2021). Growing inequality and the decline of organized labour in the United States (Master’s thesis).

Israel, I. (2015). LABOUR MARKET AND EMPLOYMENT POLICY.

Jacobs, L. R., Mettler, S., & Zhu, L. (2021). The pathways of policy feedback: How health reform influences political efficacy and participation. Policy Studies Journal.

Jacobs, A. M., & Weaver, R. K. (2015). When policies undo themselves: Self-undermining feedback as a source of policy change. Governance, 28(4), 441–457.

Jain, A. K. (2001). Corruption: A review. Journal of economic surveys, 15(1), 71-121.‏

Jakira, A. (2017). Israeli Deterrence And the 2nd Lebanon War. AIR WAR COLL MAXWELL AFB AL MAXWELL AFB United States.

Jansson, J. (2022). Re-inventing the self: Implications of trade union revitalization. Economic and Industrial Democracy, 43(1), 450-468.

Jensen, T., & Tyler, I. (2015). ‘Benefits broods’: The cultural and political crafting of anti-welfare commonsense. Critical Social Policy, 35(4), 470-491.

Jit, R., Bharti, A., & Rajeev, P. V. (2018). Impact of Liberalization and Globalization on Trade Unions in India. Global Journal of Enterprise information system, 10(2).

Jones, C. (2010). WHAT’S LEFT OF THE LEFT IN ISRAEL? THE SHADOW OF THE FEBRUARY 2009 NATIONAL ELECTION. Asian Affairs, 41(1), 20-34.

‏Kaganov, V. (2019). Before, during and after the sub-prime mortgage crisis in Israel. Israel Affairs, 25(2), 256-280.

Kalleberg, A. L. (2009). Precarious work, insecure workers: Employment relations in transition. American sociological review, 74(1), 1-22.‏

Karnieli-Miller, O., Strier, R., & Pessach, L. (2009). Power relations in qualitative research. Qualitative health research, 19(2), 279-289.

Kashwan, P., MacLean, L. M., & García-López, G. A. (2019). Rethinking power and institutions in the shadows of neoliberalism:(An introduction to a special issue of World Development). World Development, 120, 133-146.

Keane, L., Pacek, A., & Radcliff, B. (2012). Organized labor, democracy, and life satisfaction: A cross-national analysis. Labor Studies Journal, 37(3), 253-270.

Kelly J (2015) Trade union membership and power in comparative perspective. The Economic and Labour Relations Review 26: 526–544.

Kelly, J.(1998). Rethinking Industrial Relations: Mobilisation, Collectivism and Long Waves. London and New York: Routledge

Kemp, A., Raijman, R., Resnik, J., & Gesser, S. S. (2000). Contesting the limits of political participation: Latinos and black African migrant workers in Israel. Ethnic and Racial Studies, 23(1), 94-119.‏

Kingdon, J. W. (1994). Agendas, ideas, and policy change. In L. Dodd & C. Jillson (Eds.), New perspectives on American politics (pp. 215-299). Washington, DC: Congressional Quarterly Press.

Kingdon, John W. (1984). Agendas, Alternatives, and Public Policies. Boston, MA: Little, Brown. 1995. “Agenda Setting.” In Public Policy: The Essential Readings, ed. Stella Z. Theodoulou, and Matthewm Alan Cahn. Upper Saddle River, NJ: Prentice Hall, 105–13.

Kingston, C., & Caballero, G. (2009). Comparing theories of institutional change. Journal of Institutional Economics, 5(2), 151-180.

Klasen, S. (2016). What to do about rising inequality in developing countries?.

Kluve, J. (2010). The effectiveness of European active labor market programs. Labour economics, 17(6), 904-918.‏

Kochan T, Eaton A, McKersie R, et al., (2009) Healing Together: The Labor-Management Partnership at Kaiser Permanente. Ithaca, NY: ILR Press

Kollmeyer, C., & Peters, J. (2019). Financialization and the decline of organized labor: A study of 18 advanced capitalist countries, 1970–2012. Social Forces, 98(1), 1-30.

Koos, S. (2017). Crises and consumption. Routledge handbook on consumption, 131-142.‏

Koreh, M., Mandelkern, R., & Shpaizman, I. (2019). A dynamic theoretical framework of gradual institutional changes. Public Administration, 97(3), 605-620.

Korpi, W. (2006). Power resources and employer-centered approaches in explanations of welfare states and varieties of capitalism: Protagonists, consenters, and antagonists. World politics, 58(2), 167-206.‏

Kraft, M. E., & Furlong, S. R. (2015). Public policy: Politics, analysis, and alternatives (5nd ed.). Thousand Oaks, CA: SAGE Publications, Inc.

Krampf, A. (2018). Israel’s neoliberal turn and its national security paradigm. Polish Pol. Sci. YB, 47, 227.

Kristal, T., & Cohen, Y. (2007). Decentralization of collective agreements and rising wage inequality in Israel. Industrial Relations: A Journal of Economy and Society, 46(3), 613-635.‏

Kristal, T. (2013). Slicing the pie: State policy, class organization, class integration, and Labor’s share of Israeli national income. Social Problems, 60(1), 100-127.‏

Kristal, T. (2018). The Neoliberal Revolution and Labor’s Share of Israeli National Income. In The Privatization of Israel (pp. 311-339). Palgrave Macmillan, New York.

Kristal, T., Mundlak, G., Cohen, Y., & Haberfeld, Y. (2015). Organized labor in Israel: scope and effects on wages and benefits. Labor, Society and Law, 15, 17-42.

Kuhnhardt, L. (Ed.). (2009). Crises in European integration: challenge and response, 1945-2005 (Vol. 2). Berghahn books.‏

Kumar, P., & Schenk, C. (2019). Union renewal and organizational change: A review of the literature. Paths to union renewal, 29-60.‏

La Hovary, C. (2013). Showdown at the ILO? A Historical Perspective on the Employers’ Group’s 2012 Challenge to the Right to Strike. Industrial Law Journal 42 (4), 338-368.

Langenstein, L., Užík, M., & Warias, R. (2021). Winner Strategies in Crisis. In SHS Web of Conferences (Vol. 92, p. 03015). EDP Sciences.

Larsen, E. G. (2019). Policy feedback effects on mass publics: A quantitative review. Policy studies journal, 47(2), 372-394.

Lan, C. M, (2011). “A company of one”. Cornell university press.

Latham, J.M. & Ditzler, W.E. (2010). 237–255, 374–75 Collective Effort: The American Union and the American Public Library. Library Trends, 59(1).

Lavee, E., & Cohen, N. (2019). How street‐level bureaucrats become policy entrepreneurs: the case of urban renewal. Governance, 32(3), 475-492.

Lazar, T., Ribak, R., & Davidson, R. (2018). Mobile social media as platforms in workers’ unionization. Information, Communication & Society, 1-17.

Lazar, T., Ribak, R., & Davidson, R. (2020). Mobile social media as platforms in workers’ unionization. Information, Communication & Society, 23(3), 437-453.‏

Lee, K. (2019). Exogenous Effects of Paths of Institutional Change and Adaptive Informal Institutions in China and North Korea. Politics & Policy, 47(3), 598-631.

Leibrecht, M., & Fong, J. H. (2017). Economic crises and globalisation as drivers of pension privatisation: An empirical analysis. Available at SSRN 3008499.‏

Lerer, M., (1996). There is nothing more permanent than a temporary worker, Industries, vol. 257, pp. 17–18

Lesner, R. V. (2015). Does labor market history matter?. Empirical Economics, 48(4), 1327-1364.‏

Lin, K. H., & Tomaskovic-Devey, D. (2013). Financialization and US income inequality, 1970–2008. American Journal of Sociology, 118(5), 1284-1329.

Linstone, HA., & Mitrof, II. (1994), The Challenges of the 21st Century ,State University of New York Press ,New York, NY.

Lipsky, M. (1980) Street-Level Bureaucracy: Dilemmas of the Individual in Public Services, Russell Sage Foundation, New York.

Liu, S. M., & Yuan, Q. (2015). The evolution of information and communication technology in public administration. Public Administration and Development, 35(2), 140-151.

Livak, L., Lev-On, A., & Doron, G. (2011). MK websites and the personalization of Israeli politics. Israel Affairs, 17(3), 445-466.

Lohmann, S. (1998). An information rationale for the power of special interests. American Political Science Review, 92(4), 809-827.

Lovell, G. I., & Lemieux, S. E. (2006). Assessing juristocracy: Are judges rulers or agents. Md. L. Rev., 65, 100.

Lowe, N. J., & Feldman, M. P. (2017). Institutional life within an entrepreneurial region. Geography Compass, 11(3), e12306.

Levien, M., & Paret, M. (2012). A second double movement? Polanyi and shifting global opinions on neoliberalism. International Sociology, 27(6), 724-744.

‏Lunenburg, F. C. (2010). Managing change: The role of the change agent. International journal of management, business, and administration, 13(1), 1-6.

Lurie, L. (2013). Can unions promote employability? Senior workers in Israel’s collective agreements. Industrial Law Journal, 42(3), 249-280.‏

Mahoney, J., & Thelen, K. (2010). A theory of gradual institutional change. Explaining institutional change: Ambiguity, agency, and power, 1, 1-37.‏

Mahoney, J. (2000). Path dependence in historical sociology. Theory and society, 29(4), 507-548.

Mahoney, J. (2012). The logic of process tracing tests in the social sciences. Sociological Methods & Research, 41(4), 570-597.

Majchrowska, A., & Strawiński, P. (2018). Impact of minimum wage increase on gender wage gap: Case of Poland. Economic Modelling, 70, 174-185.

Maman, D., & Rosenhek, Z. (2012). The institutional dynamics of a developmental state: Change and continuity in state–economy relations in Israel. Studies in Comparative International Development, 47(3), 342-363.‏

Mandelkern, R. (2015). What made economists so politically influential? Governance-related ideas and institutional entrepreneurship in the economic liberalisation of Israel and beyond. New Political Economy, 20(6), 924-941.

Martínez‐Inigo, D., Crego, A., Garcia‐Dauder, S., & Domínguez‐Bilbao, R. (2012). Organizational culture as a source of change in trade unions. Employee Relations.

Maor, A. (2012). “Israeli Governments as Leading a Policy of Breaking Labor Organizations and Using Practices of Exploitative and Harmful Employment.” [In Hebrew.] In Mishori and Maor 2012, 45–60.

March, J. G., & Olsen, J. P. (1989). Rediscovering Institutions: The organizational basis of politics. New York: Free Press.

Mash, R., & Gutman, M. (2016). Trade unions: Promoting or withholding solutions in management union conflicts? Analysis of employee and manager perceptions. Journal of Sociology and Social Work, 4(1), 146–16.

McAlevey J (2016) No Shortcuts: Organising for Power in the New Gilded Age. Oxford: Oxford University Press.

McLaughlin, C., & Wright, C. F. (2018). The role of ideas in understanding industrial relations policy change in liberal market economies. Industrial Relations: A Journal of Economy and Society, 57(4), 568-610.

Meijerink, S., & Huitema, D. (2010). Policy entrepreneurs and change strategies: lessons from sixteen case studies of water transitions around the globe. Ecology and society, 15(2).

Meyer, B. A. (2015). Hollowed Out and Turned About: New Social Cleavages and Institutional Change in Advanced Democracies (Doctoral dissertation, Columbia University).

Meyer, B. (2019). Financialization, technological change, and trade union decline. Socio-Economic Review, 17(3), 477-502.

Meyers, M. K., Vorsanger, S., Peters, B. G., & Pierre, J. (2007). Street-level bureaucrats and the implementation of public policy. The handbook of public administration, 153-163.

Miklian, J., & Hoelscher, K. (2022). SMEs and exogenous shocks: A conceptual literature review and forward research agenda. International Small Business Journal, 40(2), 178-204.

Milkman, R, Bloom, J., & Narro, V. (2010). Working for Justice. The L.A. Model of Organizing and Advocacy. Ithaca, NY; London: Cornell University Press.

Milkman, R. (2006). L.A. Story: Immigrant Workers and the Future of the U.S. Labor Movement. New York: Russell Sage Foundation.

Milkman, R., & Luce, S. (2017). Labor unions and the great recession. RSF: The Russell Sage Foundation Journal of the Social Sciences, 3(3), 145-165.

‏Mills, M., Blossfeld, H. P., Buchholz, S., Hofäcker, D., Bernardi, F., & Hofmeister, H. (2008). Converging divergences? An international comparison of the impact of globalization on industrial relations and employment careers. International Sociology, 23(4), 561-595.‏

Milman-Sivan, F. (2009). Freedom of association as a core labor right and the ILO: Toward a normative framework. Law & Ethics of Human Rights, 3(2), 110-153.‏

Mintrom, M. (1997). Policy entrepreneurs and the diffusion of innovation. American journal of political Science, 41(3), 738-770.

Mintrom, M., & Norman, P. (2009). Policy entrepreneurship and policy change. Policy studies journal, 37(4), 649-667.

Mitchell, W. C., & Munger, M. C. (1991). Economic models of interest groups: An introductory survey. American journal of political science, 35(2), 512-546.

Mizrahi, S., (2018). Governance and policy making: The mismatch between the challenges Israel faces and its capability to govern. Revue francaise dadministration publiqe. 168: 925-942.

Mizrahi, S., & Cohen, N. (2012). Privatization through centralization in the Israeli health care system: The case of the national health insurance law and its amendments. Administration & Society, 44(4), 412-437.

Mizrahi, S., & Minchuk, Y. (2019). Performance management, gaming and monitoring in Israeli organizations. Israel Affairs, 1-15.

Mizrahi, S. (2022). Why Governments Are Incompetent in Handling the Covid-19 Crisis and Why the Market Economy is Not the Answer.

Mizrahi, S., & Tevet, E. (2014). A new institutionalism analysis of electricity sector reform: Theoretical and comparative perspectives. Public Administration Quarterly, 38(1), 3–37.

Mizrahi, S. (2020). Policy analysis: evaluating big stories. In Handbook of Research Methods in Public Administration, Management and Policy (pp. 298-313). Edward Elgar Publishing.

Mkosi, S. S. (2016). An application of a model of public management reform to tax administration reform in South Africa (Master’s thesis).‏

Moore, B., & Jordan, A. (2020). Disaggregating the dependent variable in policy feedback research: an analysis of the EU Emissions Trading System. Policy Sciences, 53(2), 291-307.‏

Moore, B., & Jordan, A. (2018). What is being reinforced and/or undermined by policy feedback? Disaggregating the dependent variable.

Moskovich, Y. (2015). Activist Leadership in the New Israeli Labour Unions—The Histadrut. Bringing about Privatisation, Downsizing, and Goal Transformation: An Israeli Case Study. Journal of Organisational Transformation & Social Change, 12(2), 159-177.

Mualam, N. Y., & Max, D. (2020). Do social protests affect housing and land-use policies? The case of the Israeli social protests of 2011 and their impact on statutory reforms. Housing Studies, 1-32.

Mucci, N., Giorgi, G., Roncaioli, M., Perez, JF, & Arcangeli, G. (2016). The correlation between stress and economic crisis: a systematic review, 12, 983.

Muller, J., & Raphael, D. (2021). Does unionization and working under collective agreements promote health?. Health Promotion International.

Mundlak, G. (2010). Corporatism, F. Fading Corporatism: Israel’s Labor Law and Industrial Relations in Transition.‏

Mundlak, G. (2020). Organizing matters: Two logics of trade union representation. Edward Elgar Publishing.‏

Mundlak, G. (2020). On Labour Representativeness: The Hidden Components of the Human Right to Freely Associate in Trade Unions. International Journal of Comparative Labour Law and Industrial Relations, 36(4).‏

Mundlak, G. (2016). Organizing workers in “hybrid systems”: comparing trade union strategies in four countries—Austria, Germany, Israel and the Netherlands. Theoretical Inquiries in Law, 17(1), 163-200.‏

Mundlak, G. (2007). Fading corporatism: Israel’s labor law and industrial relations in transition. Ithaca, NY: Cornell University Press.

Mundlak, G., Saporta, I., Haberfeld, Y., & Cohen, Y. (2013). Union density in Israel 1995–2010: The hybridization of industrial relations. Industrial Relations: A Journal of Economy and Society, 52(1), 78-101.

Mundlak, G. (2009). “Addressing the Legitimacy Gap in the Israeli Corporatist Revival.” British Journal of Industrial Relations 47 (4): 765–787.

Mundlak, G., & Shamir, H. (2014). Organizing migrant care workers in Israel: industrial citizenship and the trade union option. International Labour Review, 153(1), 93-116.

Murray, G. (2017). Union renewal: what can we learn from three decades of research?. Transfer: European Review of Labour and Research, 23(1), 9-29.

Najam, A. (2000). Citizen organizations as policy entrepreneurs (No. 14). Islamabad: Sustainable Development Policy Institute.

Nathanson, R. (2011). Employment Sector Employment Working. International Labour Organization, Paper No. 83

Nayyar, D. (2014). Why employment matters: Reviving growth and reducing inequality. International Labour Review, 153(3), 351-364.

Neuman, S. (2015). Job quality in segmented labor markets:  The Israeli case, Country case study on labor market segmentation. Geneva: ILO, International Labor Office.

Nicklich, M., & Helfen, M. (2019). Trade union renewal and ‘organizing from below’in Germany: Institutional constraints, strategic dilemmas and organizational tensions. European Journal of Industrial Relations, 25(1), 57-73.

Nissim, G., & De Vries, D. (2017). Rhetoric of decline in a neo-liberal context: Workers’ committees and the decline of labor in contemporary Israel. Israel Studies, 22(1), 165-188.

Nissim, G., & De Vries, D. (2014). Permanent liminality: The impact of non‐standard forms of employment on workers’ committees in Israel. International Labour Review, 153(3), 435-454.‏

North, D. C. (1991). Institutions. Journal of Economic Perspectives, 5(1), 97-112.

North, D. C. (1994). Institutional change: a framework of analysis. Social Rules, 189-201.

North, D. C. (2018). Institutional change: a framework of analysis. In Social Rules (pp. 189-201). Routledge.

‏Nwamadi, L., Okere, R. O., & John, B. (2022). The Relationship Between Occupational Stressors and Job Dissatisfaction among Private School. Teachers in Etche Local Government Area, Rivers State. British International Journal of Education and Social Sciences, 9(5), 25-36.

Ongaro, E. (2013). The administrative reform trajectory of the European Commission in comparative perspective: Historical new institutionalism in compound systems. Public Policy and Administration, 28(4), 346-363.‏

Ongaro, E., & Kickert, W. (2020). EU-driven public sector reforms. Public Policy and Administration, 35(2), 117-134.‏

Ostrom, E. (2019). Institutional rational choice: An assessment of the institutional analysis and development framework. In Theories of the policy process (pp. 21-64). Routledge.‏

Oudenampsen, M., & Mellink, B. (2021). The roots of Dutch frugality: the role of public choice theory in Dutch budgetary policy. Journal of European Public Policy, 1-19.‏

Olavarria-Gambi, M. (2021). Introductory Note: History and Public Policy. International Journal of Public Administration, 44(1), 1-2.

Olson, M. (1965). The Logic of Collective Action; Public Goods and the Theory of Groups. Cambridge: Harvard University Press.

Onoma, Ato K. (2010). “The Contradictory Potential of Institutions: The Rise and Decline of Land Documentation in Kenya.”, pp. 38-62 in: Explaining Institutional Change: Ambiguity, Agency, and Power, edited by J. Mahoney and K. Thelen. New York: Cambridge University Press.

Osiichuk, D., Mielcarz, P., & Kavalenka, J. (2021). Revisiting the impact of organized labor on corporate bottom lines. Journal of Financial Economic Policy.

Ostrom, E. (1982). Strategies of political inquiry. London: Sage Publications.

Palier, B., & Thelen, K. (2010). Institutionalizing dualism: Complementarities and change in France and Germany. Politics & Society, 38(1), 119-148.‏

Patterson, J., de Voogt, D. L., & Sapiains, R. (2019). Beyond inputs and outputs: Process‐oriented explanation of institutional change in climate adaptation governance. Environmental Policy and Governance, 29(5), 360-375.

Pero, D. (2020). Indie unions, organizing and labour renewal: learning from precarious migrant workers. Work, Employment and Society, 34(5), 900-918.

Peters, B. G. (2019). Institutional theory in political science: The new institutionalism. Edward Elgar Publishing.

Pettigrew, A. (1979). ‘On studying organizational cultures’. Administrative Science Quarterly, 24: 570–81.

Phelps, E., & Zoega, G. (2013). Corporatism and job satisfaction. Journal of Comparative Economics, 41(1), 35-47.

Pickett, K. E., & Wilkinson, R. G. (2015). Income inequality and health: a causal review. Social science & medicine, 128, 316-326.

Pierson, P. (1994). Dismantling the welfare state?: Reagan, Thatcher and the politics of retrenchment. Cambridge University Press.‏

Pierson, P. (1993). When effect becomes cause: Policy feedback and political change. World politics, 45(4), 595-628.

Pierson, P. (1996). The path to European integration: a historical institutionalist analysis. Comparative Political Studies, 29(2), 123-163.

Pierson, P. (2000). Increasing returns, path dependence, and the study of politics. American political science review, 94(2), 251-267.‏

Piketty, T., & Saez, E. (2014). Inequality in the long run. Science, 344(6186), 838-843.

Polacko, M. (2021). Causes and Consequences of Income Inequality–An Overview. Statistics, Politics and Policy, 12(2), 341-357.

Pollitt, C., & Bouckaert, G. (2004). Public management reform: A comparative analysis (2nd ed.). Oxford, UK: Oxford University Press.

Polsby, N. W. (1985). Political innovation in America: The politics of policy initiation. New Haven: Yale University Press.

Preminger, J. (2014). Power to Workers?: Labor Struggles and Representation in a Post-corporatist Era (Doctoral dissertation, Ben-Gurion University of the Negev).‏

Preminger, J. (2017). Effective citizenship in the cracks of neocorporatism. Citizenship Studies. 21(1): 85–99.

Preminger, J. (2018). Israel’s recent unionizing drives: The broader social context. Israel Studies Review, 33(1), 23-41.

Preminger, J. (2018). 8. THE IDEOLOGICAL STRUGGLE: The Delegitimization of Organized Labor. In Labor in Israel (pp. 105-117). Cornell University Press.‏

Preminger, J. (2018). Creating a multilayered representational ‘package’for subcontracted workers: the case of cleaners at Ben‐Gurion University. Industrial Relations Journal, 49(1), 34-49.

Preminger, J. (2020). ‘Ideational power’as a resource in union struggle. Industrial Relations Journal, 51(3), 209-224.

Pringle, T. (2018). A solidarity machine? Hong Kong labour NGOs in Guangdong. Critical Sociology, 44(4-5), 661-675.

Pump, B. (2011). Beyond metaphors: New research on agendas in the policy process. Policy Studies Journal 39: 1– 12.

Ram, U., & Filc, D. (2017). The 14th of July of Daphni Leef: Class and social protest in Israel. Capital & Class, 41(1), 69-90.

Rasak, B., Ake, M., Asamu, F., & Ganiyu, R. (2019). Casual Work Arrangements (CWAs) and Its Effect on Right to Freedom of Association in Nigeria. International Journal of Innovative Legal & Political Studies, 7(1), 1-17.

Rashid, Z. A., Sambasivan, M., & Rahman, A. A. (2004). The influence of organizational culture on attitudes toward organizational change. Leadership & organization development Journal.

Rathgeb, P., & Tassinari, A. (2022). How the Eurozone disempowers trade unions: the political economy of competitive internal devaluation. Socio-economic review, 20(1), 323-350.

Ricks, J. I., & Liu, A. H. (2018). Process-tracing research designs: a practical guide. PS: Political Science & Politics, 51(4), 842-846.

Roberts, N. C., & King, P. J. (1991). Policy entrepreneurs: Their activity structure and function in the policy process. Journal of Public Administration Research and Theory, 1(2), 147-175.

Roberts, N., & King, P. (1991). Policy entrepreneurs: Their activity structure and function in the policy process. Journal of Public Administration Research and Theory, 1(2), 147–175.

Robinson, O. C. (2014). Sampling in interview-based qualitative research: A theoretical and practical guide. Qualitative research in psychology, 11(1), 25-41.‏

Rodríguez-Pose, A. (2013). Do institutions matter for regional development? Regional Studies, 47(7), 1034– 1047.

Romanienko, L. A. (2001). Dual Labor Market Theory and the Institutionalization of Farmers’ Markets: Marginalized Workers Adapting to Inhospitable Conditions in Louisiana. Journal of Interdisciplinary Economics, 12(4), 359-373.

Rosenberg , D. (2018). ‏ Israel as a Knowledge Economy. Israels technology Economy, pp 37-56.

Rosenbloom, D., Meadowcroft, J., & Cashore, B. (2019). Stability and climate policy? Harnessing insights on path dependence, policy feedback, and transition pathways. Energy Research & Social Science, 50, 168-178.

Rosenhek, Zeev, and Michael Shalev. 2013. “The Political Economy of the 2011 Protest: Generational-Class Analysis.” [In Hebrew.] Te’oria Ubikoret 41: 45–68.

Rubin, A. T. (2021). The promises and pitfalls of path dependence frameworks for analyzing penal change. Punishment & Society, 14624745211043543.

Schein, E. (1985). Organizational Culture and Leadership. San Francisco, CA: Jossey-Bass.

Scheindlin, D. (2017). Ten Years with Netanyahu. Berlin: Friedrich Ebert Stiftung.

Schiffman, D., Young, W., & Zelekha, Y. (2017). Stabilization via Government Accounting Reform: The 2003 Program and Politicization of Recovery. In The Role of Economic Advisers in Israel’s Economic Policy (pp. 145-161). Springer, Cham.

Schiffman, D., Young, W., & Zelekha, Y. (2018). The Role of Economic Advisers in Israel’s Economic Policy: Crises, Reform and Stabilization. Springer.

Schmalz, S., & Thiel, M. (2017). IG Metall’s comeback: Trade union renewal in times of crisis. Journal of Industrial Relations, 59(4), 465-486.

Schmalz S, Ludwig C and Webster E (2018) The power resources approach: Developments and challenges. Global Labour Journal 9(2).

Schmitter, P. C. (1974). Still the century of corporatism?. The Review of Politics, 36(1), 85-131.

Schmidt, V. A. (2016). The Roots of Neo-Liberal Resilience: Explaining Continuity and Change in Background Ideas in Europe’s Political Economy. British Journal of Politics and International Relations, 18(2): 318-334.

Schmidt, W., Müller, A., Ramos-Vielba, I., Thörnquist, A., & Thörnqvist, C. (2019). Austerity and public sector trade union power: Before and after the crisis. European Journal of Industrial Relations, 25(2), 129-145.

Schnabel, C. (2020). Union membership and collective bargaining: trends and determinants (pp. 1-37). Springer International Publishing.

Schneider, M., & Teske, P. (1992). Toward a theory of the political entrepreneur: evidence from local government. American Political Science Review, 86(3), 737-747.

Schneider, M. R., & Paunescu, M. (2012). Changing varieties of capitalism and revealed comparative advantages from 1990 to 2005: A test of the Hall and Soskice claims. Socio-economic review, 10(4), 731-753.

Schur, L. (2003). Employment and the Creation of an Active Citizenry. British Journal of Industrial Relations, 41(4), 751-771.‏

Sewell, W. H. (1996). Three temporalities: Toward an eventful sociology. The historic turn in the human sciences, 98, 245-280.

Sewerin, S., Beland, D., & Cashore, B. (2020). Designing policy for the long term: Agency, policy feedback and policy change. Policy Sciences, 53(2), 243-252.

Shalev, M. (1992). Labour and the political economy in Israel. OUP Catalogue.

Shafir, G., & Peled, Y. (2018). Introduction: The socioeconomic liberalization of Israel. In The New Israel (pp. 1-13). Routledge.

Sheingate, A., & Rules, R. (2005). Creativity and Constraint in the US House of Representatives. Explaining Institutional Change: Ambiguity, Agency and Power, 168-203.

Sheingate, A. (2007). “The Terrain of the Political Entrepreneur.” In Formative

Acts: American Politics in the Making, ed. Stephen Skowronek and

Matthew Glassman, 13–31. Philadelphia: University of Pennsylvania Press.

‏ Schmidt, V. A. 2016. The Roots of Neo-Liberal Resilience: Explaining Continuity and Change

Shultziner, D., & Shoshan, A. (2018). A journalists’ protest? Personal identification and journalistic activism in the Israel social justice protest movement. The International Journal of Press/Politics, 23(1), 44-69.

Schmid, N., Sewerin, S., & Schmidt, T. S. (2020). Explaining advocacy coalition change with policy feedback. Policy Studies Journal, 48(4), 1109-1134.

Schnabel C (2013) Union membership and density: Some (not so) stylized facts and challenges. European Journal of Industrial Relations 19(3): 255–272.

Schulze-Cleven, T. (2017). Collective action and globalization: Building and mobilizing labour power. Journal of Industrial Relations, 59(4), 397-419.

Silva, T. C., Muniz, F. J., & Tabak, B. M. (2021). Indirect and direct effects of the subprime crisis on the real sector: labor market migration. Empirical Economics, 1-32.‏

Silver, B. J. (2005). Forces of Labour. Arbeiterbewegung und Globalisierung seit 1870. Berlin.

Slaughter, M. J. (2007). Globalization and declining unionization in the United States. Industrial Relations: A Journal of Economy and Society, 46(2), 329-346.

Srivastava, D. K. (2001). Trade Union Situation in India: Views of Central Trade Union Organisations (CTUOs). Indian Journal of Industrial Relations, 463-478.‏

Stephens, B. J. (2010). The determinants of labour force status among Indigenous Australians. Australian Journal of Labour Economics, 13(3), 287

Stigler, G. & Friedland, C. (1962). What can regulators regulate? The case of electricity. Journal of Law and Economics, 5, 1-16.

Stiglitz, J. E. (2010). Freefall: America, free markets, and the sinking of the world economy. WW Norton & Company.

Stokke TA & Thörnqvist, C. (2001). Strikes and collective bargaining in the Nordic countries. European Journal of Industrial Relations 7(3): 245–267.

Streeck, W. (1989). Skills and the limits of neo-liberalism: The enterprise of the future as a place of learning. Work, Employment and Society, 3(1): 89–104.

‏Streeck, W., & Thelen, K. (2009). Institutional change in advanced political economies. Debating Varieties of capitalism: a reader, 95-131.‏

Streeck, W., & Thelen, K. (2005). “Introduction: Institutional Change in Advanced Political Economies.”, pp. 3-39 in Beyond Continuity: Institutional Change in Advanced Political Economies, edited by W. Streeck and K. Thelen. Oxford: Oxford University Press.

Streeck W (2016) Von Konflikt ohne Partnerschaft zu Partnerschaft ohne Konflikt: Industrielle Beziehungen in Deutschland. Industrielle Beziehungen 23(1): 47–60

Storz, C., & Holbig, H. (2018). Theories on institutional change: An application to the dynamics of “protecting the weak”. In Protecting the Weak in East Asia (pp. 111-135). Routledge.

Struck, D., (2006). “In Israel, Protests by Soldiers Often Drive Political Change,” The Washington Post.

Sullivan, R. (2010). Organizing workers in the space between unions: Union-Centric labor revitalization and the role of community-based organizations. Critical Sociology, 36(6), 793-819.

Svirski, I. (2010). Moving to Bottom-up Representation: A Comment on Gomes and Prado, Flawed Freedom of Association in Brazil, from the Perspective of the Developing New Unionism in Israel. Comp. Lab. L. & Pol’y J., 32, 915.

Sewell WH (1996). Three temporalities: Toward an eventful sociology. In: McDonald TJ (eds) The Historic Turn in the Human Sciences. Ann Arbor, MI: University of Michigan Press, 245–280.

Siebert, C. (2021). How to Radically Innovate While Utilizing a Firms’ Capabilities: Practical Aspects of Corporate Entrepreneurship. In Creating Innovation Spaces (pp. 119-131). Springer, Cham.

Tapia, M., & Turner, L. (2018). Renewed activism for the labor movement: the urgency of young worker engagement. Work and Occupations, 45(4), 391-419.

Tasic, S. (2019). Time of Globalization: Union Density and Labour Market Flexibility. Mali Levijatan: studentski casopis za politologiju, 6(1), 74-93.

Tattersall, A. (2020). Power in coalition: Strategies for strong unions and social change. Routledge.

Taub, G. (2009). “Israeli Labor’s Sad Decline and Uncertain Future.” Dissent 56, no. 4: 23-27.

Terziev, V. (2019). Theoretical basis of development of labor market and social policy in the republic of Bulgaria. IJASOS-International E-Journal of Advances in Social Sciences, 5(13).‏

Tooze, A. (2018). Crashed: How a Decade of Financial Crises Changed the World. New York,

NY: Viking.

Tooze, A. (2021). Shutdown: How Covid Shook the World Economy. New York, NY: Viking.

Torfing, J. (2009). Rethinking path dependence in public policy research. Critical Policy Studies, 3(1), 70-83.‏

Tracy, S. J. (2019). Qualitative research methods: Collecting evidence, crafting analysis, communicating impact. Hoboken, NJ: John Wiley & Sons.

Trumbull, M. (2005). Qualitative research methods. In G. R. Taylor (Eds.), Integrating quantitative and qualitative methods in research (pp. 101-126). Oxford: University Press of America.

Tucker, T. (2018). Seven Strategies to Rebuild Worker Power for the 21st Century Global Economy: A Comparative and Historical Framework for Policy Action. Available at SSRN 3456984.

Turner, L./Cornfield (2007): Labor in the New Urban Battlegrounds: Local Solidarity in a Global Economy, Ithaca.

Tzabag, S. (1995). Co‐operation in the shadow of a power struggle: Israel: the Likud governments and the Histadrut 1977–84. Middle Eastern Studies, 31(4), 849-888.

Uetricht, M., & Eidlin, B. (2019). US union revitalization and the missing “militant minority”. Labor Studies Journal, 44(1), 36-59.

Vachon, T. E., Wallace, M., & Hyde, A. (2016). Union decline in a neoliberal age: Globalization, financialization, European integration, and union density in 18 affluent democracies. Socius, 2, 2378023116656847.

Van Buren, H. J., & Greenwood, M. (2008). Enhancing employee voice: Are voluntary employer–employee partnerships enough?. Journal of Business Ethics, 81(1), 209-221.‏

Van den Noord, P., & Szekely, I. (2009). Economic Crisis in Europe: Causes, Consequences and Responses. EUROPEAN ECONOMY 7

Vedung, E. (2015). Autonomy and street-level bureaucrats’ coping strategies. Nordic Journal of Studies in Educational Policy, 2015(2), 28643.

Venetoklis, T. (2021). Exogenous shocks and citizens’ satisfaction with governmental policies: can empirical evidence from the 2008 financial crisis help us understand better the effects of the COVID-19 pandemic?. Quality & quantity, 55(6), 1973-2000.

Viebrock, E., & Clasen, J. (2009). Flexicurity and welfare reform: a review. Socio-Economic Review, 7(2), 305-331.‏

Visser, J. (2003). Unions and Unionism around the World. In J. T. Addison & C. Schnabel (Eds.), International Handbook of Trade Unions (pp. 366-413). Cheltenham.

Voss, K. (2010). Democratic dilemmas: union democracy and union renewal. Transfer: European Review of Labour and Research, 16(3), 369-382.‏

Voss K., & Sherman, R. (2000) Breaking the iron law of oligarchy: Tactical innovation and the revitalization of the American labor movement. American Journal of Sociology 106(2): 303–349.

Wachter, M. L. (2006). Labor unions: A corporatist institution in a competitive world. University of Pennsylvania Law Review, 155, 581-634.

Wallerstein, M., & Western, B. (2000). Unions in decline? What has changed and why. Annual Review of Political Science, 3(1), 355-377.‏

Walter, S. (2017). Globalization and the demand-side of politics: How globalization shapes labor market risk perceptions and policy preferences. Political Science Research and Methods, 5(1), 55-80.‏

Warschawski, M. (2006). The 2006 Israeli Elections: A Drive to Nor